פעם אחת בתחילת התקרבות הצדיק ר' יודל אל רבנו ז"ל ביקש מרבנו ז"ל, שיראה לו איזה מופת. ואמר לו רבנו ז"ל: "המתן עד אחר שבת – ואז תראה!" וכן עשה והמתין.
ואחר שבת בא אל רבנו ז"ל וסיפר לו: "בכפר אחד הסמוך איש אחד, שמקורב קצת אלי. והוא היה חשוך מבנים ונסע כמה אלי והפציר בי לעורר רחמים בעבורו, שיהיה נפקד בבנים. ואנוכי הבטחתי לו, שבעזר השם יתברך יוולד לו בן, אך התניתי עמו, שבכל חצי שנה יתן לי רענדיל אחד. וכן הוה, והאיש הזה נפקד בבן זכר, ועד עתה היה מקיים תנאו, ובכל חצי שנה נתן לי רענדיל. ועתה ביום ג' בשבוע זה צריך האיש להביא לי הרענדיל. ויודע אני, שעתה לא ישמור מוצא שפתיו ויחדול מלתת לי הרענדיל, כי גיסו מפציר בו, שלא ייתן לי באומרו: ' כי זהו מופת משאר צדיקי הדור, כי גם אני נתתי להם פדיונות בעבורך, שתפקד בבנים'. ודיבר גיסו כל כך על לבבו, עד ששמע לדבריו ונסכם בדעתו, שלא ייתן לי את הרענדיל. ותראה, כי תחת הרענדיל שהוא צריך להביא לכאן ביום ג', יביא את הילד שלו מת".
וכן הוה ממש כדברי רבנו ז"ל; ביום ג' בא עם הילד בבכייה עצומה, שהילד מת, וידוע, מפני שנסכם בדעתו, לא להביא לרבנו ז"ל את הרענדיל יותר כדברי גיסו. ועתה הוא מתחרט מאוד, אך כבר לא היה מה להושיעו. (והמובן היה אז מדברי רבנו ז"ל, שעם הרענדיל היה עושה פדיון נפש להמתיק הדינים מאיתו, שיתקיים הילד אצלו. וכשחדל מלתת הרענדיל לפדיון, גברו הדינים עליו, עד שמת הילד. ואם היה שומע לדברי רבנו ז"ל, היה הילד חי).