ואז באותן השנים שהיה רבנו ז"ל גר בעיר מעדוועדיווקע, התמיד מאוד מאוד בעבודת השם יתברך. ואף שהייתה עליו כבר קצת טרחא דציבורא מתלמידיו ואנשיו, שבאו אליו בכל פעם. אף על פי כן היה רב היום סגור ומסוגר בחדרו, וכן על פי רב יצא לחוץ בין השדות וההרים, שהיה סביבות עיר מעדוועדיווקע, ושם בילה כל היום, וכן הרבה פעמים היה שם כל הלילה.
וסיפר, שבאחד ההרים הגבוהים מאוד, בראש גובהו שם הייתה בתוכו כמו בקעה. והיה עולה ומטפס על ראש גובה ההר ונכנס לתוך הבקעה שבתוכו. ושם היה אוהב להתבודד כמה פעמים. וכן היו לו מקומות אחרים, שהחביא את עצמו שם, ובילה שם ימים ושבועות בהתבודדות ובשיחה בינו לבין קונו בתמימות ובפשיטות גמורה. ואף שהיה אז כבר צדיק ומפורסם, אף על פי כן לא הסתכל על זה, רק התמיד מאוד מאוד בתפילה ובהתבודדות.
ומרוב התבודדותו ששקד והתמיד בזה ימים ושנים, זכה להגיע אל דבקות וביטול כאלו אליו יתברך, עד שאמר, שכל מה שהוא צריך לעשות ברבים, קשה לו מאוד מאוד. וצריך, שתהיה לו מסירת נפש ממש על זה.
וסיפר שקודם הקידוש, כשרוצה להתחיל תיבה הראשונה של הקידוש, נדמה לו, שתצא נפשו ממש. וכן קודם אמירת התורה, כשרוצה להתחיל לומר תורה, אזי נדמה לו, שבתיבה הראשונה, שיאמר תצא נפשו ממש. (ווי איך וויל ארויס לאז'ן דאס ערשטע ווארט דאכט זיך מיר אט גיי איך אויס). ועל כן לא היה מתפלל לפני העמוד אף פעם ולא עשה שום דבר כיוצא בזה: כגון קריאת המגילה וקריאת התורה, ואפילו להקרות לפני התוקע ושאר דברים כאלה. וגם זה היה כבד עליו מאוד. (ואפילו כשהיה צריך לומר קדיש אחר אימו ביום היראצייט, אמר, שקשה וכבד עליו מאוד).
ומרוב דבקות בו יתברך זכה לבושה גדולה, עד שמר, שהיה מתבייש מהשם יתברך והיה מרגיש ממש הבושה על פניו, והיה מרגיש, כמו מי שמתבייש מחברו מאוד, כי היה מרגיש, שמתחיל מראה פניו להשתנות לכמה גוונין כדרך המתביישין ממש בלי שום שינוי.
