ועיניו היו מאירות כשמש וכירח ממש, בפרט בשבת קודש היו עיניו מאירות מאוד מאוד. ופניו היו מאירות ומאדימות מאוד בשבת קודש.
ומי שלא ראה עוצם קדושתו ורשפי שלהבת דבקותו בשבת קודש וסדר הקידוש שלו בליל שבת קודש עם סדר השולחן והניגון, שהיה מזמר "אתקינו סעודתא", "אזמר בשבחין", ואיך שהיה מזמר שאר הזמירות: "כל מקדש", "מנוחה ושמחה" ו"אשת חיל", ו"מעין עולם הבא" – כל שלא ראה זאת לא ראה טוב מעולם.
וכל מי שעמד אז באותו מעמד, היה מעיד, שלא יהיה נראה כזאת, עד שיבוא משיח צדקנו.
(ואילו כל הימים דיו וכו', אי אפשר לתאר אפס קצה ועוצם היופי והקדושה הנוראה והיראה העצומה וערבת נעימת הדבקות הנפלאה, שהיה אז בענווה באמת, אשר לא נראה כזאת בעולם. וכל זה לפי תפיסת דעתנו מלבד סתרי נסתרות, שהיה לו בזה).
קודם הקידוש היה תופס הכוס בידו והיה עומד זמם רב עם הכוס בידו לפני השולחן בשתיקה, ולא היו שומעין ממנו כי אם קצת קול השתוקקות, ועלה אז למקום שעלה וכו'. אחר כך אחר ששהה הרבה מאוד, פתח את פיו בנעימות נפלאה … "יום השישי" וכו'.
והעבודה הקדושה והיראה שלו בליל שבת קודש – אי אפשר לשער ולספר כלל מרוב דבקות שהייתה לו.
ופעם אחת נטל את ידיו וברך ברכת המוציא בסעודת ליל שבת קודש, וגם כל המסובין על שולחנו נטלו ידיהן וברכו ברכת המוציא, ואכלו את פרוסתם.
ותכף אחר שאכל רבנו ז"ל פרוסת המוציא, עלה במחשבתו למקום שעלה, והתדבק בו יתברך בדבקות גדולה וביראה נוראה, וישב בשתיקה ובעיניים פקוחות ובדבקות עצומה ונפלאה כל הלילה. ולא הושיטו שום מאכל על השולחן, כי נבהלו מפניו מאוד, והיו מתייראין לבלבל אותו. ובתוך כך האיר השחר, ותנץ החמה, וברכו ברכת המזון ונפטרו מעל השולחן.