והנסיעה לעיר קאמיניץ הייתה פליאה גדולה מאוד. וכל העולם אמרו פירושים על זה; קצת דורשים לשבח וקצת דורשים להפך וכו', אבל כולם טעו, אפילו אותן שאמרו לשבח, לא כיוונו כוונתו כלל. ואפילו אותן שידעו קצת, מחמת שהוא בעצמו גילה להם איזה רמז, אף על פי כן לא ידעו כוונתו בשלמות.
קצת אמרו, שנסע כדי למצוא שם את הכתבים של הבעל שם טוב הקדוש ז"ל, שסגרם באבן, ואומרים קצת שהם טמונים שם בקאמיניץ, ואמרו, שנסע לשם בשביל זה. ורבנו ז"ל התלוצץ מזה ואמר, שלא נסע כלל בשביל זה, כי אינו נצרך לזה כלל, ואמר אילו היה רוצה אותם הכתבים, היו מביאים אותם לביתו, אך הוא אין צריך להם כלל.
ותכף ומיד כשבא רבנו ז"ל לביתו בעיר מעדוועדיווקע, גילה דעתו שרוצה לנסוע לארץ ישראל. ובשבת הראשונה שבא לביתו אמר תורה על פסוק (תהילים סג, ט): "דבקה נפשי אחריך". והתורה הייתה נפלאה מאוד מאוד. והתפאר בעצמו מאוד ואמר: "ומה כשבאתי רק מקאמיניץ, אני אומר תורה כזו, כשאבוא מארץ ישראל, על אחת כמה וכמה שאזכה לגלות תורה נוראה יותר ויותר".
ובאותו הזמן סמוך לביאתו מעיר קאמיניץ נולדה לרבנו בת רביעית. טרם שקראו לה שם, נפטרה. ענה ואמר רבנו ז"ל: "כהנה וכהנה, חס ושלום, ימות אצלי בשביל תנועה אחת, שיש חילוק אצלי בין קודם היותי בקאמיניץ בין לאחר היותי שם".
ואמר רבנו ז"ל: "מי שיודע, מפני מה הייתה ארץ ישראל תחילה ביד כנען ואחר כך באה ליד ישראל – הוא יודע, מפני מה הוא היה תחילה בקאמיניץ ואחר כך נסע לארץ ישראל".