ערב פסח (בהיותו אז בן עשרים ושש) יצא רבנו ז"ל מהמקוה ואמר אז לזה שהלך עמו, שבזאת השנה יהיה בוודאי בארץ ישראל. ובחג הפסח אמר תורה על פסוק (תהילים עז, כ) "ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו". והקשה מרישא לסיפא ואמר תורה על זה בתרוץ קושיה זו. ומתוך דברי תורתו הקדושה נתוודע לכל הבאים אליו, שבוודאי יסע לארץ ישראל.
ואז בימי חג הפסח שמעו בפירוש ממנו, שרוצה לסע לרץ ישראל, כדי לקיים שם כל התרי"ג מצוות לכלל יחד כל המצוות התלויות בארץ עם כל המצוות של חוץ לארץ ולכוללן יחד ולקיימן ברוחניות. ואחר כך יוכל לקיימן כראוי בגשמיות.
וכך אמר, שרוצה לנסוע לארץ ישראל כדי להשיג חכמא עלאה, כי יש חכמא עלאה וחכמה תתאה. וחכמה תתאה יש לו כבר, ועדיין הוא צריך להשיג חכמה עלאה. ובשביל זה הוא נוסע לארץ ישראל.
ועוד אמר, שגם מטעם זה הוא נוסע לארץ ישראל, כי מקודם כשהיה צריך דבר מזקנו ר' נחמן הורדינקער ז"ל השוכב בארץ ישראל, היה שולח את הצדיק ר' ישעיה ז"ל הקבור בסמילע. ועכשיו נתעלה ר' נחמן זקני למעלה עוד יותר, ועל כן אינו יכול לשלוח את ר' ישעיה ז"ל יותר, על כן הוא נוסע לארץ ישראל, כדי לדבר עם זקנו ר' נחמן ז"ל ולהעמיד עמו אופן, איך יוכל לידע ממנו תמיד מה שהוא צריך לידע על ידו.
וכפי ששמעו והבינו מפיו, היו לו כמה וכמה טעמים בעניין נסיעתו לארץ ישראל, ומלבד הנסתרות שלא גילה כלל, כי כל דבר ודבר שעשה, לעולם לא עשה בשביל טען אחד בלבד, רק בכל דבר שעשה, היו בו כמה וכמה אלפים ורבבות טעמים עליונים עמוקים וגבוהים מאוד מאוד, ובפרטיות בעניין הנסיעה לארץ ישראל, שמסר נפשו על זה מאוד מאוד בלי שיעור וערך.