ואז באותה העת אחר פסח, שהכין עצמו רבנו ז"ל לנסוע לארץ ישראל, היה איש אחד מאנשיו עשיר ומיוחס גדול, ונתאווה מאוד לנסוע עם רבנו ז"ל בצוותא חדא. והרבה רעים על רבנו ז"ל לבקש בעבורו, שיקח אותו עמו לארץ ישראל. ונודע לרבנו ז"ל עניין זה, וקרא את האיש לפניו ואמר לו: "אתה חפץ לנסוע לארץ ישראל?" והשיב: "כן", ושאל: "אם כן מפני מה אין אתה נוסע?" והשיב: "אם תקחו אותי עמכם, אסע עמכם מיד".
ענה לו רבנו ז"ל ואמר לו: "מה טעם יש לך, שאתה רוצה לנסוע לארץ ישראל, בוודאי מוכרח, שיש לך טעם, כי הלא גם ישמעאלים וערביים נוסעים לארץ ישראל וכו'". והתחיל האיש לתרץ את עצמו וכו'. ופתאום נתלהב רבנו ז"ל מאוד מאוד, ונתאדם פניו כמראה אש.
והפך פניו מהאיש ודיבר על ה'עולם', שהיו סביבו, בהתלהבות גדולה, והדיבורים היו כגחלי אש.
וכך התחיל לומר: "כשרוצים באמת לבוא לארץ ישראל, אומרים, אם אקח אותי יסע – כך רוצים לבוא לארץ ישראל? הלא כשרוצים לבוא לארץ ישראל, צריכים לילך רגלי, כי השם יתברך אמר לאברהם (בראשית יב, א): "לך לך מארצך וממולדתך וגו', אל הארץ וגו" ואמר לו השם יתברך, לך לך דיקא, שצריכין לילך רגלי ממש כדי לזכות לבוא לארץ ישראל!" ואמר את הדיבורים האלו בהתלהבות גדולה מאוד.