ואז קודם שבועות, ד' בסיון, שבת קודש פרשת במדבר יצא נפוליון הצרפתי באוניות מלחמה ללחום עם מצרים. ואף שהיה קצת בלבול ופחדים, אף על פי כן נסכם בדעת רבנו ז"ל, שהוא ימשיך נסיעתו ולא יסתכל על שום עיכוב בעולם.
ותכף ומיד אחר שבועות נסע רבנו ז"ל עם אניה מהעיר חרסון עד עיר אדעס. ואז בימים ההם מי שרצה לנסוע לארץ ישראל, לא נסע דרך אדעס, כי היו מתיראים לנסוע דרך שם, כי אמרו, שהים מסוכן שם. אך הוא בחכמתו הגדולה הבין, שטוב יותר לנסוע על ספינה מאדעס לעיר איסטנבול שבטורקיה מכמה טעמים; כי מקצרים את הדרך הרבה מאוד מאשר יסע דרך עיר גלץ (אליטי, כיום ברומניה), אשר נהגו רב העולם לנסוע דרך שם. וכן יוצאים מן הסכנה, שיש, כשנוסעים דרך עיר גלץ, שיש סכנה גדולה, כשיורדים מהנהר טונא (הוא נהר הדנובה), על הים כמפורסם – מטעמים אלו לא השגיח כלל על דברי העולם. רק סלל דרך חדשה דרך אדעס לאסטנבול. ומאז והלאה נעשה דרך כבושה, והכל נוסעים דרך שם.
וכשהגיעו לעיר אדעס, ציווה רבנו ז"ל את האיש שנסע עמו ר' יצחק, שיקנה בעבורו הרבה נייר לכתיבה ודיו.
ושכרו מקום בספינה לנסוע לאיסטנבול. וביציאתם מאדעס אל הספינה ליוו אותם הרבה אנשים מאוד בכבוד גדול, ונסעו אחריהם כמה עגלות, וליוו אותם בשיר, במשתה ובשמחה גדולה מאוד.
ותכף ומיד בבואם אל תוך הספינה התחיל רבנו ז"ל לכתוב חידושי תורה והזהיר את האיש שנסע עמו לבל יעיין כלל בכתבים שלו, והוכרח האיש להבטיח לו בהן שלו, ואז האמין לו ונתן לו את מפתח התיבה.
וכשהתחילה הספינה לנסוע על הים השחור, תכף במעת לעת הראשון הייתה רוח סערה גדולה, עד שהגלים קפצו על הספינה, והוכרחו להיות בחדר סגור ומסוגר מחמת המים, שלא יבואו עליהם. והיו ברקים ורעמים ורוחות גדולות בלי שיעור וערך. וכן היה פחד גדול מרעש הרעמים והגשמים ושאון הגלים. ומחמת פחד לא היה אפשרי לישון בלילה.
ושם על הספינה באה אל רבנו ז"ל נשמת מת אחד, שנפטר בסמוך, ודיבר עם רבנו ז"ל מה שדיבר. אחר כך שאל רבנו ז"ל את האיש שהיה עמו: "הראית, שהיה כאן הרך בשנים מואלחיויץ?" (יש אומרים שהיה זה האברך שליווה את רבנו ז"ל מהעיר מעז'בוז לעיר קאמיניץ ונפטר אחר כך) והשיב האיש ר' יצחק, שלא ראה שום דבר.