ועבר על רבנו ז"ל משני האנשים הרבה צרות וביזיונות. ורבנו ז"ל עשה כל מיני פעולות, שיבזו אותו עוד יותר. וכמה פעמים היה מעורר אותם מהשינה והתחיל לדבר עמהם, עד שבאו לכעס גדול והתחילו עוד לקלל ולבזות אותו מאוד. ופעם אחת בערב שבת קודש באו הם מבית הטבילה, ורבנו ז"ל היה שוכב על הדרגש יחף בלי חגורה ובלי כובע עליון. ושאל רבנו ז"ל אותם: "מפני מה בכל השבוע הגוף שלי קל , ואין לי כבדות – ועכשיו יש לי כבדות גדולה מאוד, עד שכמעט איני יכול לעמוד ממקום זה". והשיבו לו: "מחמת שבכל ערב שבת קודש הנשמה זו עולה למעלה, ונשמה יתרה באה למטה (עיין ביצה טו:). ואצלך – הלכה הנשמה שלך, ונשמה יתרה אינך זוכה לקבל, על כן נשאר גופך כאבן". והשיב להם רבנו ז"ל: "אוי לכם! ואפילו בדבר קל כזה אינכם יודעים מה להשיב". וביקש מהם, שיקבלו אותו על שבת אצלם, ולא רצו. אך את האיש ר' יצחק, שהיה עם רבנו ז"ל – אותו קיבלו אצלם על שבת. והוכרח רבנו ז"ל לאכול מאכלי חלב, כי לא רצה לאכול שם בשר, ולהם היה איזה שוחט, ועל כן אכלו בשר בשבת. וכן בשבת הייתה להם מחלוקת גדולה מאוד עמו, ורצו לדוחפו לחוץ, כי הוא נכנס אצלם, אף על פי שלא אכל עמהם. והם התחילו לריב עמו, עד שרצו לדוחפו לחוץ. והיה רעש גדול שם, וכן בבוקר היה גם כן כך.
ועשה שם רבנו ז"ל כל מיני קטנות ופחיתות, אשר אין לשער ולספר כלל. הלביש את עצמו במלבוש קרוע והלך יחף, בלי מנעלים ובלא כובע עליון, וכך יצא לחוץ והלך כאחד מן הפחותים שבפחותים, ומקל בידו, ושיחק עם הנערים שם במשחקים, שהיו משחקים בדרך צחוק כעין מלחמה זה עם זה וכו', וכיוצא בזה עניינים רבים כאלה מענייני קטנות ופחיתות, שעשה שם איזה זמן.
ואמר אז רבנו ז"ל להאיש שהיה עמו ר' יצחק, שאלו הביזיונות והקטנות תהיינה לו טובה גדולה בהליכה ובחזרה, כי רואה שיש לפניו מניעות עצומות וכו', ואי אפשר לו לבוא לארץ ישראל כי אם על ידי קטנות זאת. ואמר, שאם לא היו לו אלו הביזיונות והקטנות, לא יהיה לו באפשרי לבא לארץ ישראל בשום אופן. ואמר, שרואה, שהוא מוכרח להישאר שם באיסטנבול, דהיינו למות שם. אך אלו הקטנות והביזיונות מצילות אותו, כי קודם שבאין לגדלות, צריכין ליפול תחילה לקטנות. והיות שארץ ישראל היא גדלות דגדלות, על כן הוא צריך ליפול קודם לקטנות דקטנות. ואמר שעל כן לא היה יכול זקנו הבעל שם טוב ז"ל לבוא לארץ ישראל, כי לא היה יכול לירד לתך קטנות דקטנות כזו.
