ואחר כך כשנתוודע לר' יצחק, האיש שהיה עם רבנו ז"ל, שזה שביזה כל כך את רבנו ז"ל, נפטר תכף ומיד כשהגיע לביתו, על כן שאל את רבנו ז"ל: "הלא כתיב (משלי יז, כו): 'הלא גם ענוש לצדיק לא טוב'" ) ועיין סנהדרין קה:). והשיב לו רבנו ז"ל משל על זה, שהיה מלך אחד ואהב את אחד מבני השררות, וחיבב אותו וקרבו בכל מיני אהבה וחיבוב. ואחר כך כשהגדיל, העז נגד המלך. ואמר המלך: "תדע, שאף על פי שאני אוהב אותך מאוד, אף על פי כן אי אפשר לי לעבור על דת ומשפט המלכות, ומשפטך חרוץ למיתה". ותכף ציווה המלך לסוגרו בכבלי ברזל, ונתנו בבית הסוהר, והתחיל זה הבן שררה לצייר בדעתו הייסורים שלו, שיהיו לו מן המיתה. וראה, שצערו לא יומשך זמן הרבה, כי אם עד שייהרג. אבל כשהתחיל לצייר בדעתו צער המלך, ראה, שצער המלך יגדל מאוד, כי צער המלך יהיה תמיד, כי הוא יודע, שהמלך אוהב אותו מאוד, ויהיו לו געגועים גדולים אחריו וצער גדול מאוד לעולם. והייתה לו רחמנות על צער המלך יותר מצערו, וחשב מחשבות איך להציל את המלך מצערו.
ונתיישב כך: הלא בושה חשובה כמו מיתה (עיין בבא מציעא נח:). וציווה להשר של התפיסה להכניסו לפני המלך, ואמר אל המלך: "האמת ידעתי, כי צערך גדול מצערי, אך אי אפשר לך לעבור על חוק ודת המלוכה, בכן זאת העצה היעוצה, שתסבב תחבולות, שיבייש אחד אותי ברבים, והבושה חשובה כמו מיתה. על כן תראה להוציא מהשבויים גזלן אחד, שדינו להריגה, ואני אתגרה בו, עד שיכעס עלי ויבזה אותי ויכה אותי ברבים. ותגיע לי מזה בושה גדולה, ויהיה נחשב כמו מיתה. ואחר כך יתנו את הגזלן החייב מיתה בלא זה, וימיתוהו כדינו. והעולם יהיו סוברים, שבשביל שביזה עבד המלך החביב נהרג, ולא יתחלל כבוד המלכות והעבד שלו – כך לפעמים אחד מבזה את הצדיק, ובאמת הוא עושה טובה גדולה לצדיק, כי מכפר לו על זה מה שהיה חייב להסתלק, ונתחלף לו על בושה זו.
אך אף על פי כן אין זה כבוד שמים, שלא ליקח נקמה מזה שביזה עבד המלך החביב לו מאוד. ולהעניש את זה שביזה את הצדיק בשביל זה, גם כן לא ניחא קמיה (לא נוח לפניו), כי (משלי יז, כו) "גם ענוש לצדיק לא טוב". על כן הוא יתברך מסבב סיבות ומביא ומעמיד על הצדיק איש כזה, שהוא חייב מיתה ועונש מכבר, ומזמנם שניהם לפונדק אחד. וזה מבזה את הצדיק. והצדיק נפטר בזה מדינו, וזה האיש נענש אחר כך, ונתקדש שם שמים, שבשביל כבוד הצדיק נהרג. ובאמת (סנהדרין פא.) גברא קטילא קטיל (נהרג כאן אדם שהוא כבר "הרוג"), כי כבר הוא חייב עונשו מקודם. "כי ישרים דרכי ה'"(הושע יד, י), "ולא עוולתה בו" (תהילים צב, טז).
