לב.
הרב הקדוש מצאנז זי"ע היה דרכו לספר בכל שנה ליד נרות חנוכה סיפור זה.
פעם הייתה אשה זקנה שהייתה לה משפחה גדולה, עם נכדים ונינים הרבה מאוד, ועניות גדולה שררה בביתה, פעם אחת אספה את כל בני המשפחה ואמרה להם עד מתי נסבול את העניות הגדולה הזו, ובכן בואו ונטכס עצה כדת מה לעשות, הגיע הזמן לחשוב איך אנחנו יכולים לשפר את מצבנו, והיה שם נכד אחד מבין כל הנכדים, ואמר לה בזה הלשון: "באבעשי", (סבתא), יש לי עצה ליתן לך, הרי בכל הבית יש לנו רק ביצת תרנגולת אחת, תשימי את זה על השולחן, וכל אחד ייתן עצה מה יכולים לעשות מזה, אמרה הסבתא: כן, ונכון הדבר, נכדי ושמה את הביצה על השולחן.
ונתן נכד אחר עצה שיקחו את הביצה, ויגשו אל שכן שיש לו תרנגולת ולשים את הביצה תחת התרנגולת ויצא מזה אפרוח, והאפרוח יגדל ואחר כך יוליד ביצים, וישימו את זה שוב תחת התרנגולת עד שיקנו לול גדול, ויהיו לנו הרבה תרנגולים.
ענה נכד אחר שהלול צריך להיות בחצר וכבר התחיל לתכנן איך יהיה הלול גדול, כי יהיו להם מאות ואולי אלפים של תרנגולים.
וענה נכד אחר ואחר כך נמכור את התרנגולים ונקנה פרה, ומהפרה יהיה לנו חלב, ונעשה חמאה וגבינה, ונמכור את זה.
ואחר כך אמר עוד נכד, הרי הפרה תוליד עגלים וכך יהיו לנו פרות ועגלים וצריכים כבר לתכנן לעשות רפת גדולה בשבילם, וכך נמכור עגלים ופרות ונבנה לעצמנו בית גדול. וכל התוכניות של הנכדים מאוד מאוד נראו בעיני כל המשפחה.
עד שנין אחד הזיז את השולחן והביצה נפלה על הרצפה ונשברה, ואז התאנחה הסבתא: "אוי, עכשיו כל התוכניות שלנו ירדו לטמיון, ואין לנו כבר כלום".
ובאמת כך הם חיי האדם שעושה כל מיני תכניות כדת מה לעשות בחייו ונכנסים בו כל מיני תכניות, איך שהוא יבנה ויגדל ויהיו לו בתים וחנויות, ובתי חרושת, ובונה לעצמו כל מיני מחשבות ודמיונות, ולבסוף מאומה אין בידו, כי בא היום האחרון והשעה האחרונה והרגע האחרון שצריך לעזוב את זה העולם, ואז כל התכניות שלו שתכנן במשך כל חייו הלכו לאיבוד, ולא נשאר לו רק מה שזכה לחטוף בזה העולם, תורה ותפילה ומצוות ומעשים טובים.
ובאמת זה כל קליפת יוון, שמכניס את האדם בדמיונות, שזה תרבות יוון, אשר כל ההבלים והשטויות והמשחקים באים מהיוונים והכל להגביר את כח המדמה על האדם, עד שישכח מתכליתו הנצחי, ובחנוכה כשמאירים הנרות אז מאיר השכל, שנכה להתבונן באמיתת מציאותו יתברך, איך שאין בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא, ואין שום תכלית בזה העולם רק ללמוד בהתמדה רבה תורה הקדושה, ולזכות לטייל ולהיות בכל חלקי התורה הקדושה כרצונו של רביז"ל, כמובא בדבריו ז"ל (שיחות הר"ן שיחה כח'): ראוי לאדם שיעבור וילך בזה העולם ויטייל בכל הספרים הקדושים וילמד בהם, כדי שיוכל להתפאר בעולם העליון שהיה בכל מקום, וכשאדם מרגיל את עצמו ללמוד הרבה תנ"ך, ששה סדרי משנה, גמרא בבלי, ירושלמי תוספתא, מכילתא, ספרא, ספרי וכל המדרשים כולם, וספרי הזוהר והתיקונים, וספרי הפוסקים רמב"ם טור ושולחן ערוך וכו' וכו' וכו', וכן להרבות בתפילה בכל יום, הן התפילות הקבועות שחרית מנחה מעריב וחצות, והן להרבות באמירת תהילים, ותפילות ותחינות, והן התבודדות, לשפוך שיחו ותפילתו אליו יתברך בלשון שרגיל בה. זה הטוב הנצחי שנשאר לאדם, ובפרט קיום מצוות מעשיות בשמחה עצומה אשר אין למעלה מזה, אבל שאר דברים של הבלי עולם הזה לא נשאר מזה כלום.
ולכן צריכים לבחור דייקא עכשיו בימי חנוכה בלימוד תורה שבעל פה, כי היוונים רצו לעקור מאיתנו את האמונת חכמים, וכן להרבות בתפילה ותודה והודאה להקדוש ברוך הוא, שזכינו להבראות מזרע ישראל ולא עשנו כגויי הארצות, אשר השמחה הזו עולה על כל השמחות, כמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן י'): שמה שבני אדם רחוקים מהקדוש ברוך הוא, מפני שאין להם יישוב הדעת, וליישוב הדעת אי אפשר להגיע אלא על ידי שמחה, ולשמחה אי אפשר להגיע אלא על ידי שמחייה את עצמו עם הטוב שיש בו, ובפרט בזה שזכה להבראות מזרע ישראל.
לג.
רביז"ל אומר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ב'): שבחנוכה מאיר אור האמת ואז זוכים לתורה ולתפילה ולזיווגים, ולכן אז הוא הזמן הכי טוב לקבל על עצמו קבלות חזקות להתחיל ללמוד על פי סדר דרך הלימוד של רביז"ל, שגילה לנו דרך נפלאה מאוד, איך שכל בר ישראל יכול ללמוד אם הוא רק רוצה, כמובא בדבריו ז"ל (שיחות הר"ן שיחה עו'): שאדם יקח תנ"ך וירגיל את עצמו לומר הרבה, וכן משניות וכן גמרא, וכן שולחן ערוך, וכן זוהר, ושאר לימודים, ואפילו שבהתחלה הוא לא מבין הכל, עם כל זאת ירגיל את עצמו לומר הרבה, פרק אחר פרק, דף אחר דף, סימן אחר סימן, עד שיזכה לסיים, ואז יתחיל עוד פעם, ובכל פעם יבין יותר, וזה בדוק ומנוסה, ורבים הפסיקו ללמוד מרוב הדקדוקים.
וכן בתפילה אדם צריך להרגיל את עצמו לדבר הרבה אל הקדוש ברוך הוא, כאשר ידבר הבן אל אביו, ויבקש ממנו יתברך כל מה שהוא צריך בשפת האם שלו, ויהיה רגיל בזה מאוד מאוד, ואפילו שבהתחלה ידמה לו שאף אחד לא מסתכל עליו, ואף אחד לא שם לב אליו, הוא צריך להיות חזק בזה מאוד מאוד, ואז לבסוף יפתח לו המוח, ויבין את כל מה שלומד, וכן יזכה להיות דבוק בו יתברך בדבקות אמת.
וכן בעניין זיווגים צריכים להיות חכם גדול מאוד, כי חכמינו הקדושים אמרו (יבמות סג.): נחות דרגא ונסיב איתתא, ופירש רש"י: לא תיקח אשה חשובה ממך שמא לא תתקבל עליה. ורואים שעיקר המניעה במציאת הזיווג הוא רק מחמת שאדם חושב שהוא צריך אשה מה שיותר ממנו, ולכן מתעכב לו הזיווג, אבל כשאדם משפיל את עצמו, על ידי זה תיכף ומיד ימצא את זיווגו.
ואותו דבר בעניין שלום בית, שעל פי רב האדם אומר שאשתו מרשעת, והאשה אומרת שהבעל הוא רשע, והם לא יכולים להשתוות יחד, ובאמת עליהם לדעת שאם כן הם שניהם זיווג טוב, ולמה להם לריב, יכולים לחיות ביחד באהבה ובהבנה הדדית, ורביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רסה'): שלמעלה בשמים הבעל והאישה, הם נשמה אחת, וכשיורדים כאן למטה מתפצלים, זה יורד דרך זוג אחד, וזאת יורדת דרך זוג הורים אחרים, ועד שמוצאים את עצמם זה הקושי במציאת הזיווג, אבל תיכף ומיד שמצאו אחד את השני, עליהם לשמוח כי הם נשמה אחת, ומה להם לריב, ואפיל שהאשה מדברת כל דבר אסור על בעלה, וכן הבעל מדבר כל דבר אסור על אשתו, חבל על המריבות כי צריכים להשלים בניהם ולדעת שהם נשמה אחת, ואם כן למה להם לחיות במרירות ובמריבות, בשעה שיכולים לבלות את החיים באהבה ובהבנה הדדית, ואל כל זה יכולים לזכות על ידי אור חנוכה, שאז מאיר אור האמת לתורה ולתפילה ולזיווגים.
