בקידושא רבא דיבר הוד כ"ק הגה"צ מוהרא"ש שליט"א בסיפורי מעשיות מעשה א'.
והשאיר את המשרת והניחו, מגיע זמן שצריכים להניח את כל אלו סביבו המונעים אותו מלבקש את השכינה, שהיא גילוי אלוקותו יתברך, ולכן הלך לבדו לבקשה, היינו השני למלך שהוא כל בר ישראל עליו לבקש אחר שורש קדושת נשמתו, שתתגלה אליו, והלך כמה שנים לבקשה, כי ההכרח לדעת כדי לזכות להגיע אל איזה דרגה באיזה העולם, צריכים להתייגע ולטרוח כמה וכמה שנים, ולא להתייאש בשום פנים ואופן, ויישב עצמו, השני למלך, שבוודאי בישוב לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, העולם הזה נקרא יישוב, רואים לפניו עולם מלא דומם צומח חי מדבר, ונדמה לכולם שהכל טבע מקרה ומזל, מה שאין כן כשאדם זוכה ומדבק עצמו בו יתברך, על ידי שיחה ותפילה, הוא יוצא מן הישוב, ובא אל המדבר, שהוא בחינת דיבור, כמובא בדברי חכמינו הקדושים (שיר השירים רבה פרשה ד' סימן י"ב) על הפסוק (שיר השירים ד') : "ומדברך נאווה", הדיבור הוא יפה, כי כשאדם מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא, אף שנמצא בזה העולם, עם כל זאת הוא יוצא מהעולם, כי הוא דבוק בו יתברך, והוא בדוגמת מדבר, לשון דיבור, והבין שבישוב אם אדם מעורב בין הבריות הרחוקים ממנו יתברך, שם לא נמצא הר של זהב ומבצר של מרגליות, שזה החשיבות של בר ישראל, היינו הר אמרו חכמינו הקדושים (סוכה נב.) צדיקים נדמה להם כהר גבוה, כי היצר הרגע מתגבר עליהם מאוד, עד שנדמה להם כאילו אף פעם לא יוכלו לעבור את ההר הגבוה הזה, כי בא להצדיק כל דבר קטן מה שעושה עבורו יתברך במסירות נפש הכי גדולה, אבל באמת עליו לידע שלמעלה בשמים כל יגיעה וטרחה שיגעים וטורחים עבורו יתברך, זה שווה זהב, וכן מובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ו'): שכל בר ישראל הוא יהלום בכתר המלך, זה מבצר של מרגליות, ולכן הבין השני למלך כי דבר זה של הר זהב ומבצר של מרגליות, אי אפשר להשיג כשעדיין מעורב בין גשמיות הבלי עולם הזה. כי הוא בקי במפת העולם (שקורין לאנד קארט), ששם רואים טבע מקרה ומזל, ולכן אין לאדם השגה ברוחניות איך שאפילו שקשה לו הכל כהר, עם כל זאת זה זהב, וכן כל בר ישראל הוא יהלום בכתר המלך, ולכן התיישב השני למלך
שהוא בר ישראל החפץ למצוא את נשמתו אמר לעצמו ועל כן אלך אל המדבריות, שזה בחינת דיבור, שעל ידי שאדם מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא, על ידי זה הוא יוצא מישובו בעולם, ונכלל באין סוף ברוך הוא, והלך לבקשה במדבריות כמה וכמה שנים, כי צריכים לדעת שזה לא לוקח יום אחד, או שבוע אחד, או חודש אחד, אלא צריכים להיות מוכנים להתייגע ולטרוח בעבודת השם יתברך, אפילו שיקח לו כמה וכמה שנים, ואסור להתייאש בשום פנים ואופן יהיה איך שיהיה, ויהיה מה שיהיה, כי מי שנדבו ליבו לחזור בתשובה שלימה עליו להיות מוכן אפילו שיקח לו כמה וכמה שנים אסור לו להתייאש וליפול בדעתו כלל.
אחר כך ראה אדם גדול שאינו (גדר) אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך ונשא אילן גדול, שבישוב אינו נמצא אילן גדול כזה, היינו כשאדם מתחיל לעבוד את הקדוש ברוך הוא ומוסר את נפשו לחפש אחר נשמתו שורש קדושתו, מתחיל לעבור עליו כל מיני מניעות ועיכובים, ואם אף על פי כן האדם לא מסתכל על זה, אלא ממשיך לעבוד את הקדוש ברוך הוא, ביגיעה עצומה, בין בלימוד תורה הקדושה בהתמדה רבה, אף שעובר עליו עניות ודחקות, ובין בתפילה והתבודדות ביגיעה וטרחה עצומה, ועובר עליו מחלוקת ומרירות, חירופים וגידופים מאינשי דלא מעלי, מרשעים ארורים, שמציקים לו ומעלילים עליו כל מיני עלילות רשע, ואף על פי כן הוא לא עוזב את עצמו, ומתחזק בכל מיני אופנים שבעולם, אז שולחים לו מניעות חדשות, שפתאום הוא רואה אדם גדול מאוד, שזה איש מפורסם בעולם, שנושא אילן גדול, היינו שיש לו המון אנשי שרצים אחריו כדוגמת אילן שיש לו המון עלים, וכל ענף יש לו בלי ספור עלים.
ואותו האיש שאל אותו, היינו את השני למלך מי אתה? אמר לו, השני למלך אני אדם, ותמה, האדם הגדול, ואמר שזה כל כך הרבה זמן שאני בהמדבר, ולא ראיתי מעולם בכאן אדם, כי כך מתחיל היצר הרע לעבוד עם האדם, קודם נכנס עמו בדין ודברים, ומתלבש את עצמו במצוות, כמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן א'), והוא מחניף אותו שזה זמן שהוא במדבר ולא ראה אדם מעולם, וסיפר לו כל המעשה הנ"ל, ושהוא מבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות, היינו את שורש נשמתו, אמר לו, האדם הגדול בוודאי אינו בנמצא כלל, ודחה אותו ואמר לו, שהשיאו את דעתו בדבר שטות, כי בוודאי אינו נמצא כלל, כי טבע של היצר הרע לדחות את האדם, ולהכניס בו חלישות הדעת, כי מה לך להתייגע, זה לא בשבילך, אתה אף פעם לא תמצא את שורש הקדושה שאתה מחפש. והתחיל לבכות מאוד (היינו השני למלכות בכה מאוד ואמר), כי בוודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום, כי זה העצה שעוברים על האדם צרות וייסורים מכאובים ומחלוקת וייסורים, ורוצים לדחות אותו, אזי אין עצה אחרת רק להתחיל לבכות להקדוש ברוך הוא בתמימות ובפשיטות, ולהתעקש בעקשנות גדול שלא יכלו להטות אותו, והוא דוחה אותה (היינו האדם המשונה שפגע דוחה אותו בדבריו), פה כבר רביז"ל קורה אותו האדם המשונה כי עד עכשיו שלא פתח את פיו והלביש את עצמו בגדול, קרה אותו האדם הגדול, אבל תיכף ומיד כשהתחיל לדחות אותו ולהחליש את דעתו ולומר לו שאין ממש בדבריו, הוא קורא אותו כבר האדם המשונה, דער ווילדער מאנטש, ואמר האדם המשונה, כי בוודאי דבר שטות אמרו לפניו כי כך דרך היצר הרע המתלבש את עצמו בבני אדם אפילו במפורסמים, ולומר שלא כדאי לך להכנס בעבודת השם יתברך, כי לא תמצא את שורש נשמתך, וחבל לך על היגיעה והטרחה שאתה יגע וטורח ימים ושנים כי בוודאי סיפרו לך שטות, והוא אמר (היינו השני למלכות), שבוודאי יש, כי כך צריך להיות עבודת בר ישראל האמתי, שמקורב אל הצדיק האמת, שלא ייתן לעצמו להתבלבל משום בריה שבעולם, אלא לומר שבוודאי נמצא, ואני בוודאי גם כן יכול להיות איש כשר וצדיק, אם אני לא יעזוב את עצמי ויתעקש בעקשנות גדולה מאוד ואז סוף כל סוף יזכה לעבור על הכל והכלל שאדם צריך להיות חזק מאוד בדעתו שאפילו שנפל בעומקא דתהומא רבה, ונכשל בכל מיני עברות רחמנא לישזבן, ועכשיו כשחוזר בתשובה, עליו להתאמץ בעקשנות גדולה דקדושא, ולהתעקש שבוודאי אזכה לצוא את שורש קדושתי, על ידי שאזכה לחזור בתשובה שלימה, כי אין דבר כזה שאני לא יכול, כי אין לך דבר העומד בפני הרצון, ואם אדם חזק מאוד בדבר זה, אז יעבור על הכל, ולבסוף ימצא את שורש קדושתו.