פרעה מלך מצרים | הסבר ופרשנות על פרעה על פי התורה.

פרעה הכניס עצבות ומרירות בעם ישראל:

והנה בפרשת השבוע כתוב ויהי בשלח פרעה את העם וגו' אומרים על זה חכמינו הקדושים כל מקום שכתוב ויהי– אינו אלא צער, נשאלה השאלה למה כתוב ויהי בשלח פרעה?

אדרבה! זה שמחה גדולה מאד שיצאנו ממצרים, הוא שלח אותנו, הוא גירש אותנו, מה זה הויהי? מה זה לשון צער? אלא צדיקים פרשו, שפרעה חרה לו מאוד שהוא מוכרח להוציא את עם ישראל ולגרש אותם, ועליו הראיה שאחר כך רץ ורדף אחריהם ועם ישראל היו בסכנה, כי למעלה בשמים קטרג הסמ"ך–מ"ם ימח שמו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, אז למה זה ויהי לשון צער? אלא פרעה היה לו צער גדול שהוציא את עם ישראל ממצרים, בעל כורחו הוא קיבל עשר מכות והוא הצטרך להוציא את עם ישראל ממצרים, המרה שחורה שלו העצבות והדיכאון שלו זה השפיע על הערב רב, כי כתוב וערב רב עלו עם עם ישראל ממצרים והם הכניסו את העצבות והמרירות גם בעם ישראל, וזה מה שגרם שעם ישראל יתחילו לפחד ולצעוק, ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? כולם צעקו על משה מה עשית? הוצאת אותנו ממצרים!

אנשים אחרים היו צריכים לשמוח, זכינו לברוח ממחנה ההסגר ממצרים, ופה צועקים על משה מה עשית? אז כולם נכנסו בעצבות, ומשה צועק אל עם ישראל, "ויאמר משה אל העם אל תיראו התייצבו וראו את ישועת הוי"ה אשר יעשה לכם היום, כי אשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", "הוי"ה ילחם לכם ואתם תחרישון", תשתקו! אל תצעקו! אבל פרעה עם הערב רב הכניסו מרה שחורה בעם ישראל, ולכן כשזכו לעבור את ים סוף, משה רבנו הכניס שמחה בעם ישראל, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת להוי"ה וגו', משה רבנו החדיר שמחה בעם ישראל, והשמחה הזו עזרה לעם ישראל לעבור את כל הצרות, חכמינו הקדושים אומרים קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף, אנשים אין להם פרנסה בא להם מאוד מאוד קשה כקריעת ים סוף, קריעת ים סוף היה קטרוג גדול הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, רואים בני אדם עניים, סובלים עניות ודחקות וקשה להם מאוד מאוד מאיפה זה בא שאין פרנסה? מעצבות ומרה שחורה, ולכן כתוב מצדיקים והיית' אך' שמח' סופי תיבות שם חת"ך שהוא השם של פרנסה שיוצא מפסוק פותח' את' ידך', סופי תיבות חת"ך כי על ידי שמחה יכולים שיהיה לך פרנסה.

אשר בנחל חלק קסח מכתב ו' תנב

גלות מצרים על ידי פרעה ואיך מכנעים את קליפת פרעה: 

והנה גלות מצרים היתה רק על-ידי פרעה (פ"ה ר"ע) מלך מצרים (מיצ"ר י"ם), הצרות והיסורים. ויש לומר לפי על-ידי קלקול הדיבור באים כל הנ"ל, שזה (שמות א, יא ): "ויבן ע'רי מ'סכנות ל'פרעה", ראשי תבות ע'מ'ל', כי זה היה קושי השעבוד והעמל וכנ"ל, ומשה שהוא סוד הדעת האיר בישראל אמונה ובטחון, ועל-ידי-זה נעשה פסח (פ"ה ס"ח) לדבר עמו יתברך, והפכו את העמל אל עמל דקדשה, ל'ך מ'יחלות ע'ינינו. וזה שאמר הקדוש-ברוך-הוא: "ב'א' אל פרעה" וגו', שהוא ראשי תיבות: ב'טחון א'מונה, כי אי אפשר להכניע את קלפתו רק על-ידי תקף האמונה והבטחון, ולחזק את עצמו בכל המצבים, שאיך שהוא השם יתברך א'ב' ה–רחמן, "ובודאי לא יעזבני, וכאשר עזר לי עד עכשיו, כמו-כן יעזר לי תמיד, אף שאיני כדאי והגון". 

ובזה רבים טועים, שחושבים מאחר שעשה מה שעשה, על-כן איך יבטח בו יתברך שיקבל ממנו יתברך מה שצריך, ובאמת טעות גדולה היא זו, כי אמונה ובטחון תלויות זו בזו, כמו שאמר רבנו ז"ל (ספר המידות, אות ביטחון, סימן ד'): על-ידי אמונה יבא לביטחון. והוא מאמר החכם מהו גדר הביטחון? ענה ואמר: האמונה. ומהו גדר האמונה? אמר: הביטחון באלוקים, ולרצות בגזרותיו והמסר אליו, כי כשאדם מכניס בדעתו אמתת מציאותו יתברך, ויודע בידיעה ברורה, אשר אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל: "דומם, צומח, חי, מדבר", עצם עצמיות חיות אלוקותו יתברך ממש, ושום דבר לא נעשה מעצמו, רק הכל מושגח בהשגחה פרטית, אזי אדם כזה אינו מתפחד משום דבר, רק מוסר את עצמו לגמרי אליו יתברך, ומה שצריך הוא מבקש רק ממנו יתברך ברחמים ותחנונים, אם יתן – יתן, ואם לאו – לאו (עין לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן כ'), הוא עושה את שלו, ואף שביקש כמה וכמה פעמים, אינו מתייאש, רק מתחיל לבקש עוד פעם ועוד פעם וכו' ואינו נופל בדעתו כלל ואז סוף כל סוף רואה ישועות וניסים נגלים.

וזה אשר אמונה ובטחון תלויים זה בזה, ואי אפשר שיפרדו, כי מאחר שמאמין בו יתברך, הוא בוטח בו, ויודע שיפעל סוף כל סוף מה שצריך, ועל-כן אמר רבנו ז"ל (ספר המידות, אות ביטחון, סימן ח'): על-ידי ביטחון אין אדם צריך לחברו, גם אין אדם מכלימו; כי כשאדם רגיל לבטל את עצמו תמיד רק אליו יתברך, וכל מה שצריך הוא מבקש רק ממנו יתברך, אדם כזה אין צריך לחבר, כי יודע שמה יעשה לו אדם, הלא הכל תלוי רק בידו יתברך, וכן אין אדם מכלימו, כי יודע ברור שאדם זה הוא רק שליח הבורא, ואיך זוכים לכל זה? (מובא שם, סימן יד): על-ידי שתיקה יזכה לבטחון ; השם יתברך יזכנו לשמור ולעשות ולקיים את כל זה.

אשר בנחל חלק טו מכתב ב' כו

מה היה העניין של משה עם פרעה על פי הקבלה?

והנה גלות מצרים, אז היתה גלות הדעת, שבאה מפגמי הברית של אדם הראשון כמובא בכתבי האר"י ז"ל . כי באמת אין לך עוד דבר, שמקלקל את הדעת כמו פגם הברית – הוצאת זרע לבטלה, כי סלוקא דיסודא עד אבא ואמא, כי הברית עולה עד המחין (עיין לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן לו) ; ועל-כן כשפוגם בברית – נפגמת דעתו, ובעת הגאולה, גאולת מצרים, האיר עליהם נו"ן שערי בינה, שהמשיך עליהם משה, שהוא הדעת, כי הוא"ו קצוות עלו עד הבינה, וכך נגאלו.

ויש לומר, שזה סוד ששה סדרי מ'ש'נ'ה', שמאוד מאוד מסוגל לתיקון הברית, כי הוא"ו (ששה סדרי משנה) עולה עד הבינה (שהם המחין), וזה גם מ'ש'נ'ה' אותיות מ'ש'ה' נ', כי משה האיר על ישראל מוחין של שער נ', ועל-ידי-זה זכו לצאת ממצרים, שהיא גלות הדעת, וזכו לגאולה שלמה, והדינים והיסורים נהפכו על המצרים ועל פרעה, וזה כתוב בפרשה זו: "בא אל פרעה", שהקדוש-ברוך-הוא ציוה למשה שהוא הדעת, שהוא יבוא עמם יחד אל פרעה, הינו שימשיך את הדעת, גילוי אלקות, בתוך פרעה, ואז יתגלה "כי אני הכבדתי את לבו" (שמות י, א), כי "בכל צרתם לו צר" (ישעיה סג, ט), והשם יתברך נמצא בכל מקום, ואפילו מי שהרבה לפשוע ולחטא, והוא מסובב בחטאים ועוונות, גם משם יכול לצאת – אם ירצה.

אשר בנחל חלק לא מכתב ה' מו

מה מסמל לנו פרעה?

(בראשית מז, ז) : "ויבא יוסף את יעקב אביו ויעמדהו לפני פרעה, ויברך יעקב את פרעה", כי איתא בלקוטי-מוהר"ן (חלק א', סימן א'): איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל שיש בכל דבר, הינו בהחיות אלקות המחיה אותו הדבר, כי בלי חיותו יתברך לא היה קיום לזה הדבר, והשכל הזה נקרא בשם יעקב, כי יעקב הסתכל בהחכמה והשכל שיש בכל דבר. וכמו שכתוב (בראשית כז, לו): "ויעקבני זה פעמים", ותרגום אונקלוס: 'וחכמני' וכו', עין שם.

ועל-ידי-זה יאיר לו תמיד; כי אם איש הישראלי זוכה להסתכל תמיד על עצמיות אלקותו יתברך, שיש בכל דבר, אז מאיר לו תמיד.

ועיין בליקוטי-מוהר"ן (חלק א', סימן ב'), אשר עיקר כלי זין להכניע את השונאים בגוף ורוח הוא התפלה וההתבודדות, לשפוך שיח ותפילה אליו יתברך. אך לתפילה אי אפשר לזכות, כי אם על-ידי שמירת הברית הנקרא יוסף, כי הוא שמר את הברית כידוע, כי על-ידי פגם הברית וחטאים, על-ידי-זה באים עננים שמסובבים על מחו, ואינו יכול להתפלל, כי מבלבלים מחשבתו, בבחינת (איכה ג, מד): "סכותה בענן לך מעבור תפילה" וכו', שזה בחינת דמיונות ובלבולים שנקראים פרעה (עין לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן נד). אבל בדמיון יש מעלה וחסרון גדול, חסרון – שמבלבלים מחשבותיו בדמיונות, ומתרחק על-ידי-זה מאתו יתברך, ולהפוך בהדמיון יש מעלה גדולה, כמובא בלקוטי-מוהר"ן (חלק ב', סימן ח') שזה בחינת נבואה, בחינת: "ביד הנביאים אדמה" (הושע יב, יא), (וכן הוא בלקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן נד, עין שם). וכשאדם זוכה לשמירת הברית, שעל-ידי-זה זוכה למח נקי, ברור המדמה במידת הסתכלות אל החכמה והשכל, אז אדרבה, מחו נקי בלי שום תערובות כלל, וגם המדמה נתברך, כי זוכה על-ידי-זה לנבואה ורוח-הקדש. 

וזה פרוש "ויבא יוסף", שהוא שמירת הברית, "את יעקב אביו", שהוא השכל, עצם חיות אלקותו יתברך, "ויעמידהו לפני פרעה", כי על-ידי שמירת הברית זוכה לזיכוך המוחין, שעל-ידי-זה עומד לפני פרעה – המדמה, ועומד למעלה, "ויברך יעקב את פרעה", כי על-ידי הסתכלות בהשכל העליון – נתברך פרעה, הינו המדמה, וזוכה לברור המדמה שהיא נבואה, כמובא (בלקוטי-מוהר"ן, חלק ב', סימן ח' ; ובחלק א', סימן נד). אשרי הזוכה לזה, ואז טוב לו כל הימים, אמן כן יהי רצון.

אשר בנחל חלק לא מכתב ד' תתקפט

למה רצה פרעה הרשע לתפוס דווקא את ילדי ישראל? 

למה רצה פרעה הרשע לתפוס את ילדי ישראל במצרים ? כי חוזי הכוכבים אמרו לו: בעם ישראל יולד בן אחד, שהוא יושיע אותם. וממנו הוא פחד מאוד. שפרה ופועה, שהן יוכבד ומרים – מה עשו? "ותחיין את הילדים" (שמות א, יז), אומר מוהרנ"ת ז"ל, שזהו הצדיק האמת, שהוא משפר את הולד ופועה אליו, ומחזק אותו. 

הצדיק האמת, עליו נאמר: "ותחיין את הילדים", הוא מחיה את הילדים, ומגלה להם, שגם הם יכולים להיות צדיקים, ומי יודע אם אחד מהם לא יהיה כמו משה רבנו, שהוא יגאל את עם ישראל.

זאת צריכה להיות שאיפתכם !

אשר בנחל חלק מז מכתב ח' תצג 

ללמוד קירוב רחוקים מפרעה:

והנה מבאר בליקוטי-הלכות (ערובי-תחומין, הלכה ו', אות יח), שכל פרשת שמות שמדברת מתקף גלות מצרים ומגאולתם על-ידי משה, כל העניין סובב בענין קרוב רחוקים, כי פרעה מלך מצרים, שהוא עצם הסטרא אחרא, מתגבר להעלים את הטוב שבכל אחד מישראל, על-ידי הרע החופה עליו, ורוצה להפילו תמיד בעצבות ובמרה שחורה, ועל-ידי-זה ילכד אותם, רחמנא לצלן. ועיקר הגאולה היא כשהשם יתברך נותן בלב הצדיק האמת, שיסתכל רק על הטוב שבישראל, וישתדל בתיקונם, להחזירם להשם יתברך. 

כי הצדיק האמת הוא החזן שיכול למצוא הטוב שבכל אחד ואחד (עיין ליקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן רפב), וזו בחינת כל פרשת שמות, שמדברת מתוקף גלות מצרים ומגאלתם על-ידי משה, והכל הוא בבחינת הנ"ל, וזה בחינת (שמות א, ח): "ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף", יוסף הוא בחינת כל הנקודות הטובות שיש בכל אחד מישראל, שכולם נמשכים מהצדיק, בחינת יוסף, שהוא נקרא הכלליות, שממנה נמשכות כל הנקודות טובות שבכול אחד, ובכל ימי הגלויות, שכולם מכנים בשם מצרים, בכל פעם הוא בחינת "ויקם מלך חדש". 

כי בכל פעם יצרו של אדם מתגבר עליו מחדש, והוא נקרא מלך, בחינת: "מלך זקן וכסיל", וממנו נמשכות כל ההתנגדות והמניעות של המונעים והחולקים העומדים בכל פעם, כי לא אחד בלבד עומד עלינו לכלותנו, חס ושלום, אלא שבכל דור ודור, ובכל פעם עומדים עלינו בבחינת "ויקם מלך חדש" – חד אומר חדש ממש וחד אומר שנתחדשו גזרותיו, ושניהם אמת, שעומדים בכל פעם חולקים ומונעים חדשים ממש, וגם נתחדשין גזרותיהם, שבכל פעם גוזרים ואומרים דיבורים רעים חדשים, שהם כנגד האמת, שרוצים למנוע ולהפיל את האדם על-ידי-זה מתורה ותפלה.

וזהו "אשר לא ידע את יוסף" – עשה את עצמו כלא יודע, שעושים את עצמם כאילו לא ידעו כלל את מעלות הצדיק בחינת יוסף, שהוא כלל הטוב, שהכניס כל-כך טוב בישראל, והם רוצים להתגבר בבלבולים חדשים להפיל את כל אחד, חס ושלום, להסתכל רק על הרע, לא על הטוב, מה שבאמת צריכים להפך.

וזהו "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך" – שהסטרא אחרא בחינת מצרים, מעבידים בכבדות גדולה מאוד, על-ידי ריבוי המרה שחורה והעצבות.

וזוהי בחינת "בעבודה קשה" – בקשיא בחמרא בהלכתא כמו שכתוב בזוהר הקדוש; כי הכל מחמת המרה שחורה, שעל-ידי-זה אין יכולים – לא ללמוד ולא להתפלל, וכל מה שרוצים לעשות איזה דבר שבקדשה, קשה וכבד וחמור עליו מאד, כי הם ממררים את החיות ממש, כאשר יודע כל אחד בנפשו. 

וזהו (שמות א, טו) : "ויאמר מלך מצרים למילדת העברית, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה", 

מילדות העבריות זה בחינת צדיקי הדור, שעוסקים להוליד בישראל תולדות קדושות, שהם תורה ומעשים טובים; 

כי עיקר תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים, כמו שאמרו חכמינו הקדושים, וזהו "אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה". ואמרו חכמינו הקדושים (עין ברש"י שם): שפרה – שמשפרת הולד, פועה – שפועה ומדברת והוגה לולד, כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה, הינו מה שהצדיקים מחזקים את ישראל על-ידי הדרכים הקדושות, ומשפרין אותם על-ידי שמוצאים בהם גם עתה נקודות טובות, שזהו בחינת "הנך יפה רעיתי", וכמו שפרש רש"י שם. וזהו בחינת פועה – שפועה והוגה ומדברת לולד, כדרך שמפייסים תינוק, כי כן הוא ממש עסקי הצדיקים עם ישראל, שפועין והוגין ומדברים עמהם, ושורקין ומצפצפין ומרמזין אליהם, לחזקם לעוררם ולהגביהם ולהרימם מכל מיני נפילות וירידות והשלכות שלהם, שיזדרזו בכל יום ובכל עת להתעורר מחדש בעבודת השם בכל מה שיוכלו לחטף.

והוא ממש כדרך שמפייסין תינוק הבוכה, שזהו בחינת פועה. והדברים מובנים לכל אחד, למי שיודע – רחמנות צדיקי האמת עלינו, אשר על ידם השם יתברך מחזק ומנחם אותנו, בבחינת (ישעיה סו, יג): "כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם". ופרעה הרשע, שהוא הסטרא אחרא, הוא ההפך מכל זה, שרוצה רק להגביר הרע, חס ושלום, ועל-כן אמר למיילדות העבריות אשר שם וכו', שגוזר עליהם לעשות בהיפך מזה, חס ושלום. וזהו "בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא וחיה",

כי בן הוא בחינת ישוב הדעת, סטרא דדכורא, שמשם כל הטוב, והוא רוצה להמית ולהשפיל הטוב בחינת בן, ולהחיות סטרא דנוקבא, שמשם עיקר אחיזת הרע והדינים, כי הוא בחינת דעת שאינו מיושב, בחינת עצבות ומרה שחורה, שרוצה להגביר הרע על הטוב, להפיל עצבות ומרה שחורה על כל אחד, שלא יהיה ניכר הטוב שבו, ולהמית אותו על-ידי-זה, חס ושלום. 

אך המיילדות לא שמעו אליו, ולא עשו כדבר פרעה, "ותחיין את הילדים" – שעסקו רק להחיות ולחזק את הילדים, שהם בני הנעורים הרוצים לגשת אל הקודש, שצריכים רק להחיותם ולחזקם בכל מיני חיות והתחזקות על–פי הדרכים הנ"ל ועל-פי שאר דרכים הקדושות ששמענו מרבנו ז"ל, שכל זה הוא בחינת "ותחיין את הילדים".

ועיקר הגאולה הוא על-ידי-זה שנתעוררו רחמיו יתברך להסתכל רק על הטוב, בבחינת (שמות ג, ז): "ראה ראיתי את עני עמי", וכמו שדרשו חכמינו הקדושים: ראה ראיתי שתי ראיות – רואה אני שסופן לחטוא, ואף-על-פי-כן ראיתי את עני עמי, שאף-על-פי-כן איני מסתכל אלא על הטוב שבהן, ואיני מסתכל כלל על הרע שבהן, ועל-ידי-זה הם ראויים לגאולה. וכל הויכוח שהיה בין השם יתברך ובין משה במראה הסנה, הכל היה בעניין זה, כי ענין זה לחפש תמיד טוב שבישראל, וללמד עליהם זכות תמיד, הוא ענין גבוה ועמוק מאוד מאוד, ויש בעניין זה מדרגות רבות בין הצדיקים הגדולים, ועל-כן גם משה רבנו אף-על-פי שהיה כולו טוב לא היה יודע מתחילה עד היכן מגיעה רחמנותו יתברך על-כן לא היה רוצה לילך בשליחותו כי ראה שישראל יקלקלו הרבה, אבל השם יתברך טען עמו הרבה, שאף-על-פי-כן הוא רוצה לגואלם, כי הוא מסתכל רק על הטוב. 

וזהו בחינת אות המטה שהראה לו, שרמז לו שלא ידבר על ישראל, כמו שדרשו חכמינו הקדושים, וכמובא בפרוש רש"י, כי הראה לו שבנקל חוזר ונתהפך הנחש למטה, כמו שכתוב (שמות ד, ג) : "שלח ידך ואחז בזנבו– ויהי למטה בכפו", שרמז לו, שגם בתקף זהמת הנחש יכולים לאחז באיזה קצה, למצא שם איזו נקרה טובה, ועל-ידי-זה נתהפך לטובה מנחש למטה, בבחינת "ויהי למטה בכפו".

אשר בנחל חלק טו מכתב ב' יח