רפג.
ובתוך כך שהיו שוכבים כך ולא היו יכולים לישון מרב צער ופחד, אחר שעה או שעתיים פתח אחד את הדלת ואמר להם בלשון רוסית: "מה אתם עושים כאן? הלא זאת היא ספינת מלחמה, ואתם תאבדו פה חס ושלום. הלא אתם רואים, שהספינה מלאה סביב עם הורמאטעס טעונים". ונתעוררו וקמו וחטפו אותו בבגדו, והיה הבגד מגיוואנט (בד פשוט), אך צורתו לא ראו. ובקשו ממנו, שיעזור להם, שיניחו להם לצאת מהספינה על הספר של ארץ ישראל, כי כבר ראו, שהם בסכנה וקרובים למיתה מחיים. כי ראו שפרחו הקוילן (כדורים) סמוך לספינה, על כן אמרו, טוב יותר להשאר בארץ הקדושה, שתהיינה עצמותיהם נשארות שם בארץ הקדושה, כי ראו, שקשה להימלט מן ההריגה. ואמר האיש, שדיבר בלשון רוסית, שבעבור זה מוכרחים ליתן לו איזה סך טאלער. ואמר, שילך לקפיטן.
רפד.
ובתוך כל הלך רק יצחק אל התיבה לפתוח ולהוציא הטאלער ונתמהמה קצת והלך בעצמו אל הקפיטן ופשט את ידו ליתן המעות לקפיטן, כי סבר, שזה שדיבר בלשון רוית, כבר ביקש בעבורם את הקפיטן, בעבור זה שיניח אותם לצאת. והקפיטן התחיל לצעוק עליו צעקה גדולה ולא רצה לשמוע אליו כלל. ואחר כך התחילו לחפש אחר זה, שדיבר עליהם בלשון רוסית. וחיפשו אותו בחיפוש אחר חיפוש ולא מצאו שם שום בן אדם, שיודע לדבר בלשון רוסית, רק כולם ישמעאלים וערביים. ואז נפל עליהם פחד גדול, ואחזתם רעדה גדולה, עד שלא היו יכולים לנוח על המשכב מחמת רעידות הגוף מגודל הפחד, כי אז הבינו, שהם בספינה של מלחמה, שקורים קריג שיף. והיא סכנה גדולה בלי ערך, ועדין עין הם יודעים מי היה זה, שדיבר עמם בלשון רוסית והודיע להם, שהיא ספינה של מלחמה.
רפה.
ובבוקר באו אל הספינה אנשי חיל, שקורין בראנד וואך (כמו משמר הגבול). ורבנו ז"ל עם האיש שלו ר' יצחק רצו לבוא עוד הפעם להתנפל לפני הקפיטן ולהתחנן לפניו, שיניח להם לשוב אל הספר. אך בתוך כך עקרו האנקרס (עגני הספינה), וברוח לצד שהרוח נשאתם מחמת פחד, כי המלחמה נתעוררה מיד, ונשמע קולם של ההורמאטעס והבאמבעס (הרובים והפצצות) ושאר קולות כאלו מעניני מלחמה, כי קולם נשמע למרחוק מאוד. וגודל הסכנה והאימה והפחד שהיה להם אז, אין לשער. ונפלו למשכב שניהם יחד, ולא היה להם אפילו מים לשתות, כי לא הכינו להם כלום. והשם יתברך ברוח רחמיו וחסדיו נתן להם חן בעיני ישמעאל אחד, שהוא היה הקעכער (המבשל) אצל הקפיטן, ונתן להם בגניבה ספח קפה שחור לכל אחד מהם בבוקר ובערב. ולא ידעו בעצמם, היכן הם, כי היו סגורים בחדר שלהם, נופלים למשכב. אך זאת שמעו, שהייתה רוח סערה, שנשאה את הספינה. ולא ידעו, לאיזה מקום נישאה.
רפו.
אחר כך שמעו, שהגיעה הספינה לאיזה ספר, ויצאו מהחדר שלהם אל תוך הספינה לראות ולהתוודע, היכן המקום שהגיעו לשם. וראו, שאין זה איסטנבול. ושאלו את הישמעאל הקעכער שלהם, ואמר, שהמדינה הזאת נקראת אדל (כיום זוהי אנטוליה שבטורקיה). והם שמעו כבר הנהגתם: כשבא יהודי לידם, מצוה ראשונה אצלם להקריבו קרבן. וכאשר שמעו זאת, שהם נמצאים עכשיו בעיר אדל, נכנסו מיד לחדרם וסגרו הדלת בעדם והחביאו עצמם שם, והיה עליהם פחד גדול.
רפז.
ועמדה הספינה בעיר אדל שלושה ימים. ואפשר, שהיה בדעת הקפיטן לעמוד שם עוד, אך פתאום עמדה רוח סערה, וניתקו החבלים של האנקרס, ונשארו האנקרס בים. והלכה הספינה מעצמם משם. והייתה שם בספינה צעקה גדולה בין הישמעאלים (המן המן, דהיינו גיוואלד גיוואלד). והיתה הספינה מטורפת בים כל הלילה עד אור הבוקר, אז נשקטה הרוח סערה. "וישמחו כי ישתקו". אך לא הנחם למחוז חפצם, כי על ידי הרוח סערה חזרו ובאו סמוך לעיר עכו בערך יום.
רפח.
אחר כך אחר חצי היום פרצה שוב רוח סערה גדולה ונשאה את הספינה. והייתה הספינה מטורפת ומבולבלת כמה ימים ולילות רצופים, "יעלו שמים ירדו תהומות". ולא הייתה לבעלי הספינה שום עצה איך להימלט, "ויחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע".
