רפט.
וביום ה' בשעה שתים עשרה התחילו להוציא המים מהספינה מהמדור השלישי על ידי הפלומפין (משאבות) כדרך בעלי הספינה. ודרכם הייתה בכל מעת לעת, שנשתהו בהוצאת המים רביעית שעה. ועכשיו כשהתחילו לשאוב, לא הספיקו לשאוב עד הגיע עת הלילה, ונתרבו המים הרבה על הספינה מחמת השאיבה, והלכו המים גם לחדר של רבנו ז"ל. ולא יכלו לשכב על המשכב שם, כי גאו המים שם. והוכרח רבנו ז"ל לעלת על איזה מקום גבוה לשכב. והאיש ר' יצחק עלה למקום אחר, ולצאת לא רצו, כי לא אבו להתראות בפני הישמעאלים. והמים שבספינה הלכו ונתרבו בכל פעם יותר ויותר, עד שהוכרחו השימעאלים לעקור את הפלומפין, ועשו גלגלים ושאבו על ידם מים עם כלים גדולים. והרוח סערה הלכה וחזקה מאוד. ומגודל התגברות הרוח סערה עלו הגלים כמעט עד לב השמים והיו כמו הרים גבוהים ובקעות גדולות, והיה כך כל הלילה גם כן. וכשהאיר היום, בא ר' יצחק אל רבנו ז"ל ואמר לו רבנו ז"ל: "שיש לו חלישות הלב מאוד מגודל הפחד, כי אני רואה בליבי, שאני עכשיו בסכנה גדולה, כי אין זה דבר פשוט. אף על פי שאין אני רואה מה הם עושים, אף על פי כן הלב רואה". ור' יצחק כיחש לו ואמר לרבנו ז"ל: "אל תפחדו, כי ברוך השם, הכל על נכון".
רצ.
אחר כך הלך ר' יצחק להסתכל בהמבר, במקום ששואבים המים. וראה שכבר יש שם כמו גלים קטנים כמו על הנהרות שלנו, כי הספינה נעשתה טעונה ממים לבד, כי דרך הספינה להיות טעונה עם משאוי שני חלקים, וכבר השליכו הישמעאלים כל המשאות, ונשארה הספינה טעונה עם מים לבד. ומה שהיה שם עוד יותר מים ממשקל המשאוי הראוי להיות בספינה – אלו המים שאבו לחוץ. וגם על זה לא היו מספיקין לשאוב. ואז ראה האיש ר' יצחק, שאי אפשר עוד על פי דרך הטבע להנצל. ובא אל החדר שלהם. ומחמת גודל הצער והפחד לא היה יכול לדבר כמעט. ואמר לו רבנו ז"ל: "מה זאת, ואיה פיך אשר אמרת, שאין זה כלום, ועכשיו אתה בעצמך מתפחד כל כך?" והשיב לרבנו ז"ל, ששוב אין שום סברא על פי דרך הטבע להנצל, כי המים מתרבים והולכים בספינה, ואין ביכולתם לשאוב הכל, כי כשל כוח הסבל, כי זה קרוב למעת לעת, שלא אכלו ולא שתו ולא ראו שינה בעיניהם. אחר כך אמר ר' יצחק לרבנו ז"ל, שעדיין לא התפלל, והשיב לו רבנו ז"ל: "אין אתה צריך להתפלל עכשיו, רק תקבל עול מלכות שמים בפסוק ראשון ותאמר שלוש ראשונות ושלוש אחרונות וכו'". ואמר לו: "קח את כל המעות עד פרוטה אחרונה ותחלק לשנים: מחצה תקשור אצלך על גופך, ומחצה אקשור על גופי". ושאלו האיש: "למה זאת? הלא הדג שבים יוכל לבלוע אותנו בלא המעות!". והשיב לו רבנו ז"ל: "עשה כך, כמו שאני אומר לך! ישראל היו על הים ולא טבעו, ואנחנו עדין בספינה וכו'". ועשה מה שעשה ואמר לר' יצחק, שילביש עצמו ויחגור בחגורה על הטוליפ (מעיל פרווה), וגם הוא עשה כך, כמו אחד שמוכן לילך בדרך. ושאל אותו ר' יצחק ואמר לרבנו ז"ל: "רבי, הלא איני יכול להתפלל אפילו תפילה הסדורה מאנשי כנסת הגדולה, מכל שכן עכשיו בעת צרה הזאת, אבל כבוד תורתו יודע להתפלל בעד כלליות ופרטיות, מפני מה אין אתם מתפללין עכשיו?" והשיב: "שעכשיו מחמת המוחין דקטנות אני מרוחק מהשם יתברך, אבל עצתי אמונה, מחמת אין ברירה, מחמת גודל הסכנה, שאנחנו עכשיו בסכנה נוראה ועצומה כזו. השם יתברך יודע, שכל ימי חיי עדיין לא הייתי משתמש מעולם בזכות אבות, רק מחמת ההכרח מוכרח אני לבקש מהשם יתברך שיעשה זאת למען זכות זקני רבי ישראל בעל שם טוב ז"ל וזכות זקנתי אדל וזכות זקני רבי נחמן מהורידנקע. ויותר מזה לא הזכיר עוד. ואחר כך ראו מרחוק כמו ענן גדול אפל מאוד, ונפל עליהם עוד פחד גדול, מחמת שלפעמים כשהענן מתאסף ומתקשר לשאוב המים מהים, נעשה שם כמו בקעה. וכשהספינה יורדת לשם, אזי נטבעין שם. והתקנה לזה לירות בקנה שריפה והורמטיס כדרך המלחמה כדי לשבר העננים. ולהם לא פנאי לזה, מחמת שהיו צריכין לשאוב המים מהספינה כנ"ל. והיו הצרות צרורות זו לזו כמו זיבורא ועקרבא (עיין חגיגה ה.). אך בחמלת ה' מחמת תוקף הרוח סערה הייתה הליכת הספינה במהירות גדולה , ופרחה הספינה כמו חץ מקשת ממש ובאה הספינה למקום הנ"ל, שהענן שותה משם. והיה שם כמו שער והרים סביב לה, ועברה הספינה משם בשלום. ובתוך כך האיר השם יתברך עיניהם, ומצאו החור, שדרך שם נכנסין המים בספינה, ושחטו תיש ולקחו העור שלו ותיקנו הספינה וניצלו בשלום מסכנות גדולות ונוראות הללו. והיה זאת בערב שבת קודש, והייתה להם שמחה גדולה , ואמר רבנו ז"ל אז: "הודו לה'" (מזמור קז' שבתהילים שנוהגים החסידים לומר לפני מנחה של ערב שבת) בשמחה גדולה.
