כיון שחז"ל כבר הודיעו מראש במשנה שלפני ביאת המשיח הבן מנבל אב ואינו מתבייש מאביו, אז כנראה שזו גזרה משמים ומה יועיל לעסוק בחינוך?

שאלה : 

חז"ל אומרים (סוטה מב:) שלפני ביאת המשיח החוצפה תתרבה וכן נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו.

וכאן אני שואל – כפי הנראה ומובן הסימנים הללו מתאימים מאד לדורינו. וכיון שחז"ל כבר הודיעו מראש שהבן מנבל אב ואינו מתבייש מאביו, אז כנראה שזו גזרה משמים ומה יועיל לעסוק בחינוך? הרי מוכרח שדברי חז"ל יתקיימו והחוצפה תתרבה והילדים לא יהיו מחונכים. ולכאורה כל מה שנדבר ונעסוק בחינוך הוא מיותר ולא יועיל.

תשובה :

שאלה מעניינת שאלת ובכדי להשיב עליה אוסיף שאלה נוספת – במשניות של מסכת סוטה (פ"ט משנה אחרונה וכן מופיע בכמה נוסחאות בגמרא שם) לאחר כל הצרות שחז"ל מתארים מובא כהמשך : 'רבי פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות ונקיות מביאה לידי טהרה וטהרה מביאה לידי פרישות ופרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. ורוח הקודש מביאה לידי תחית המתים ותחית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב, אמן'.

וצריך להבין מה השייכות בין דבריו של ר' פנחס בן יאיר לבין מה שנאמר לפני כן על תיאור הדור שלפני ביאת המשיח.

ויש לומר שהתיאור שתיארו חז"ל את הילדים שיהיו לפני ביאת המשיח הוא תיאור של רשעים : 'נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו'. ועל רשעים נאמר (ברכות יח:) שעוד בחייהם קרויים מתים.

הרי שילדי אותו דור, אלו שמחציפים ומעיזים פניהם כנגד הוריהם וכנגד זקנים, הם נכנסים בגדר של 'רשעים הקרויים מתים'.

ועל זה משמיענו ר' פנחס בן יאיר עצה איך להגיע לתחיית המתים, כלומר – להציל את הילדים שלא יהיו רשעים שנקראים מתים אלא להחיות ולקרב אותם. ואלו הם דבריו :

'זריזות מביאה לידי נקיות' – המפרשים פירשו שזה סובב על זריזות במצוות וכן זריזות להישמר שלא תבוא עברה לידו וזה מביאו להיות נקי ושמור מן החטא. וכאן טמון הפתרון לבעיית החינוך בדור שלפני ביאת המשיח.

כי השאלה האמיתית היא : "מדוע דוקא באותו דור יהיה דרדור כל כך גדול אצל הילדים?". והתשובה היא : משום שהם לא רואים שההורים שלהם מתלהבים מהמצוות. ההורים עסוקים ברדיפה אחר הממון, עניות או שאר עניינים כגון בעיות בשלום בית וכו'. וכל מה שקשור ליראת שמים הוזז קצת הצידה. חכמינו הקדושים אומרים (פסיקתא דרב כהנא, פי"ב, ג) :'אמר רבי יצחק בראשונה היתה הפרוטה מצויה היה אדם מתאוה דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו שאין פרוטה מצויה וביותר שאנו חולים מן המלכיות אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה'.

הרי שהבעיה הגדולה היא שכעת אנו חולים מן המלכויות ואין הפרוטה מצויה. והיא הסיבה שאמרה המשנה (שם בסוטה) על דורו של משיח "היוקר יאמיר" ואחר כך החלה לפרט את כל הצרות שימשכו מזה.

ואת זה בא ר' פנחס בן יאיר לתקן. כי אם האבא יקבל על עצמו להיות זריז במצוות ולקיים את המצוות בהתלהבות, בחום ובשמחה גדולה וכשהוא הולך לבית הכנסת הוא הולך בשמחה, כשהוא לומד תורה הוא לומד בקול ובהתלהבות, כשהוא יושב בשולחן שבת הוא מרגיש את עצמו כמלך. ממילא הבן יראה, יבין ויפנים שהעיקר בחיים הוא המצוות. וככל שיראה את האבא הולך כפי הסדר הנ"ל כן יגיע לתחיית המתים. כלומר – להחיות את מה שכבר היה מת, לצאת מגדר רשע ומת ולהיכנס בגדר צדיק וחי.

'ותחית המתים באה על ידי אליהו זכור לטוב'. כי על אליהו הנביא נאמר (מלאכי ג) : "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. כי ברגע שהאבות ישמשו דוגמא לילדיהם ויראו להם חום והתלהבות בקיום המצוות, הרי שזה ימשוך ויעורר את הבנים ללכת בדרכי אבותם. והבחינה הזאת נעשית על ידי אליהו הנביא כנ"ל שעניינו להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ותיכף לזה תהיה תחיית המתים – שהילדים יצאו מגדר מתים כנ"ל.

וחכם אחד אחרי שקרא את הדברים הוסיף שעל פי זה מובן מדוע בבריתא במסכת עבודה זרה (דף כ:) נאמר : 'אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות' וכו'. ואילו במשנה לא שנה 'זהירות'. ויש לומר משום שכאן נסמכו הדברים לחינוך הילדים בעקבתא דמשיחא כנ"ל. ולכן, כדי להציל את הילדים ולהראות דוגמא אישית, פתח בזריזות וכנ"ל. ואילו בברייתא העוסקת באדם עצמו ולא בדוגמא שעליו להראות לילדיו שם התחיל התנא בזהירות.

ובזה יש לפרש את דברי המלך החסיד (תהלים, קי"ט ל"ב) : "דרך מצוותיך ארוץ כי תרחיב לבי" – על ידי שארוץ ואהיה זריז במצוותיך, תרחיב לבי. כי קודם לכן הלב מצומצם מאד והאדם רואה רק את עצמו, אך על ידי הזריזות במצוות הלב מתרחב עד שמגיע אל בנו והוא יכול להרגיש גם את הלב שלו! ממילא "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" וגם לבו של הבן ימשך אל אביו. מי שמתחיל לנהוג כך ולרוץ למצוות, הרי שאליהו הנביא התחיל להאיר בו.

כללו של דבר, לא נעים להודות אבל המציאות היא ש"אשמים אנחנו". הבן לא הגיע לכך שאין לו שום בושה מאביו אלא מחמת שהאב עצמו לא השגיח על חינוכו עד עתה ולא היה זריז במצוות. ועל כן משמיענו ר' פנחס בן יאיר שבמה שקלקל יתקן. והרי שהתיאור שמתארים חז"ל את התקופה שלפני ביאת המשיח אינה גזרה כללית חלילה אלא מציאות שנגרמת מחמת שההורים לא חינכו את ילדיהם כראוי ולא היו דוגמא טובה בעבורם. אך גם אם אכן היתה זו גזרה, היא אינה קשה יותר ממה שאמר ה' יתברך לאדם הראשון (בראשית ג') : 'בזעת אפיך תאכל לחם" ואמרו על כך הצדיקים שלא צריכים לקיים את הקללה הזאת בהידור… ואם מישהו בכל זאת רוצה לקיים אותה אז שתתקיים בו (ועיין בדעת זקנים מבעלי התוספות ובפירוש הרא"ש על הפסוק הזה).

כן הדבר לגבי מה שיהיה לפני ביאת המשיח. אינך חייב לקיים את הדברים הללו בהידור ולהביא את בנך למצב שהוא מחציף אליך. אדרבה! התחזק אתה בעצמך בקיום המצוות, קיים אותם בהתלהבות, הראה לו דוגמא איך יהודי צריך לחיות עם אמונה בבורא עולם ואז תרווה נחת רוח מכל יוצאי חלציך. האם יצא לך לשמוח שמחה הנובעת מכל הלב בשעה שהצלחת להגדיל את משכורתך או לסדר איזה חוב בבנק? אם כן – מן הסתם מיהרת לספר על כך לזוגתך בהתלהבות גדולה.

הילד היה שם וראה את זה.

האם שמחת כך גם בשעה שהצלחת להבין איזו סברה יפה ברמב"ם, או בשעה שהצלחת להתגבר על מידותיך? האם גם אז מיהרת לשתף את זוגתך או את ילדיך ולהכריז בקול תוך כדי שאתה פוצח בריקוד : "היום זכיתי לבלום את פי בשעת מריבה! ברוך ה'!". מן הסתם כשהצלחת למצוא אתרוג מהודר לפני סוכות, נכנסת הביתה עם אור גדול על פניך והסברת לכולם שזכית לאתרוג מהודר!!! האם אכן כך?

הילדים רואים ומבינים מה באמת חשוב, מה באמת גורם למבוגרים לשמוח…

בשולחן ערוך (אורח חיים, סי' ק"א סעי' ב' בהגהה) נפסק : 'ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר'.  ובירושלמי (ברכות פרק ד) : 'רבי יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בלחישה וכד הוה מצלי גו בייתיה הוה מצלי בקלא עד דילפון בני בייתיה צלותיה מיניה' [רבי יונה כשהיה מתפלל בבית הכנסת, היה מתפלל בלחש. וכשהיה מתפלל בביתו היה מתפלל בקול כדי שילמדו ממנו בני ביתו איך מתפללים].

הרי שכדאי וחשוב להראות התלהבות ולהתפלל בקול כדי שילמדו ממנו ואין בזה משום גאוה חלילה. וכן אמרו צדיקים על הפסוק (דברים ד) : "ואת בניהם ילמדון וכו' וההר בוער באש עד לב השמים" בכדי שהבנים ילמדו את התורה ויקיימו אותה, צריך שיראו אצל האבא איך שהוא בוער באש עד לב השמים כשהוא עוסק בתורה ובמצוות.

ידוע פירושו של האר"י הקדוש על הפסוק (דברים, כט) : "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. 'הנסתרות' הם הדברים הפנימיים והנסתרים בלבו של אדם כמו אהבת ה' ויראתו. אלו דברים שהם רק 'לה' אלקינו' ורק הוא צריך לדעת כמה אהבת ה' טמונה בלבו של האדם. אין זו מן המידה לרוץ ברחובות ולצעוק לבני אדם : "אני אוהב את ה'! ממני תראו ותלמדו כיצד לאהוב את ה'!".

אך 'הנגלות', כגון תפלה בקול רם, ברכת המזון מתוך סידור, אהבת התורה וחיבוב המצוות – נשיקה לסוכה בחג הסוכות ונשיקה למצה בטרם מתחילים את ליל הסדר, את אלו אכן צריכים לקיים בגלוי כי הם 'לנו ולבנינו'. כלומר, אם לא נראה לילד דוגמא אישית כיצד לברך מתוך הסידור, ואם לא נראה לו על עצמינו שבבית הכנסת לא רצים ולא מדברים בזמן התפלה, מאין לו לדעת את הדברים הללו?! לכן "הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". את הדברים הנגלים, קיום המצוות המעשיות, יש לעשות בגלוי דוקא על מנת לחנך את הבנים.

ובעניין הדוגמא האישית לימדונו חז"ל (שמו"ר משפטים פרשה ל) על הפסוק : "מגיד דבריו ליעקב" – אלו הדיברות, "חוקיו ומשפטיו לישראל" – אלו המשפטים. לפי שאין מדותיו של הקדוש ברוך הוא כמידת בשר ודם. מידת בשר ודם מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום. והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור, עד כאן לשון המדרש. וכיוון שנצטווינו ללכת בדרכיו יתברך, על כן יש לנו ללמוד שלא לצוות ולהורות לילדינו אלא רק את מה שאנו עושים ומקיימים בעצמנו. וזו בעצם דוגמא אישית.

ובספר 'משנת החינוך' – ארחות אהרן מובא (בעמוד כא) פירוש נפלא על הנאמר לגבי נדב ואביהוא (במדבר ג,ד) : "בהקריבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני ובנים לא היו להם". שלכאורה יש לתמוה על עניין שייכות תחילת המקרא לסופו, שמה עניין "ובנים לא היו להם" למיתתם על ידי החטא. ובאמת כבר דרשו מיניה חז"ל (יבמות סד) שחטאו במה שלא נשאו אשה ובטלו מפריה ורביה. אמנם לפי הנ"ל יבוא הכתוב לרמוז כי הנה יש אשר מברך האדם ברכה או עושה שאר דברים שבקדושה, ולדאבון לב אוי לאותן פנים שיש לברכותיו ועשיותיו הנעשים כמצוות אנשים מלומדה בלא לב ונפש. אולם בזאת יראה להיזהר שבעת שנמצאים בניו על ידו בעת הברכה, אזי יאזור כגבר חלציו וכו' ויברך הברכה בלהבת אש כדבעי מתוך הסידור, למרות שבעצם אינו עומד בדרגה זו והיא לו בבחינת 'אש זרה'. מכל מקום צריך הוא להתחזק בזה כדי ללמד דרך לצעירי הצאן היאך יש לברך ברכה. וכך יהא מעשהו בכל ברכה ועשיה.

וזהו מה שאמר הכתוב "בהקריבם אש זרה" שכביכול לא היו באותה השעה בדרגת ההתלהבות והאש. וממשיך הכתוב מיד ומבהיר חטאם בזה, כי על כן "ובנים לא היו להם" שאם היו להם בנים אזי מוכרחים היו לנהוג כן בשביל בניהם כדי שיראו הנהגת יראת שמים אצל אביהם, כי הנהגתו של האב בבית היא היא השולחן ערוך של בניו ודמותו מקרינה עליהם לדעת הדרך אשר ילכון והמעשה אשר יעשון. ומכיוון שבנים לא היו להם, לכך נחשבה להם האש זרה לחטא, עד כאן.

ולסיום אציג כאן מעשה נפלא המסביר את הכל (מובא בהגדת "דורש טוב" בעמוד 390) :

מנהל ישיבה מסויים שמע על עשיר אמריקני שנמצא כעת ברמת גן. מנהגו של אותו עשיר לתת את כל תרומותיו רק עבור תורה ולא לשום מטרות אחרות – אפילו לא עבור חסד.

הגיע מנהל הישיבה לבית הגביר והמתין בתור הארוך. כבר בחדר ההמתנה היה ניכר מתוך הציורים שעל הקיר שאהבת תורה גדולה יוקדת בלבו של העשיר.

כשהגיע תורו פנה אל העשיר ושאל : "הנני יודע שאני שואל אותך כעת שאלה אישית שבעקבותיה אולי תכעס ואפסיד את כל התרומה שיכולתי לקבל ממך. אבל אף על פי כן גדול רצוני לדעת – כיצד זכית לכך שיש לך כזאת הערכה לתורה ורק לתורה?".

השיב הגביר : "אני שמח על ששאלת. זה זמן רב שציפיתי לספר על כך למישהו. ובקשר לתרומתי עבור הישיבה – אל דאגה, לא רק שלא הפסדת אלא עוד אכפיל לך את התרומה. וכך היה המעשה:

ילד הייתי כשאמי שלחה אותי ללמוד בוילנא. אחר טלטולים הגעתי לישיבה רעב ועייף  אך שעת בואי היתה אחר שסיימו לאכול את ארוחת הצהרים. פניתי לאחראי על הארוחות והוא אמר שנגמר הכל. פרצתי בבכי ורחמיו נכמרו עלי. הוא אמר לי שיש אשה אחת, אלמנה דלת אמצעים, ולה הרבה ילדים, שמבקשת תמיד שישלחו בחורים לאכול בביתה.

'מעולם לא שלחנו כי ידוע לנו שאין שם מה לאכול. תנסה ללכת לשם אך ראה שלא לאכול הרבה, ואף אם היא תתן לך דבר מאכל – דע שמפיתם של יתומים אתה אוכל'.

הלכתי לשם ונוסף על בכיי שבכיתי עד עכשיו, בדרך בכיתי פי כמה. הרעב הציק לי וברירה אחרת לא נותרה לי. דפקתי על הדלת וילד קטן פתח והכריז : 'אמא! תלמיד חכם הגיע!'.

עבר רגע, וכבר עמדו להקת ילדים קטנים המכריזים על בואו של התלמיד חכם. חשבתי שאולי אינני היחיד ומתכונים למישהו אחר. התבוננתי וראיתי שאין הכוונה אלא אלי. תיכף הגיעה האמא והחלה להפליג בדברים על הזכות שנפלה בחלקם לארח תלמיד חכם. עם כניסתי ראיתי על השולחן צלחות כמספר הסועדים ומעט אוכל בכל צלחת.

לקחה אמם האלמנה צלחת ריקה, העמידה במרכז השולחן וקראה : 'מי מהילדים שרוצה שהתלמיד חכם יאכל מהאוכל שלו, יניח בתוך הצלחת!'. תיכף ומיד התהפך המצב – הצלחות שמסביב עמדו ריקות והצלחת במרכז מלאה…

התחלתי לאכול וכל ילד מושך בי ואומר : 'תאכל חתיכה זו – היא שלי!', וכשלא נתן לי לבי לאכול התחילו לבכות – 'מדוע אינך אוכל את האוכל שלי…'

כשיצאתי מביתם ליותה אותי האלמנה כשאינה מפסיקה מלברכני, ומאז לא שלחוני לשם יותר. בינתיים פרצה מלחמת העולם וחזרתי הביתה. לבסוף אחרי גלגולים הגעתי לאמריקה אך את האלמנה ההיא ואת אהבת התורה שלה אינני יכול לשכוח. אותה ארוחה החקוקה בלבי פנימה, הביאה לכל המיליונים שנתתי למוסדות תורה. הכל מכוחה של אותה אלמנה – שלה הם!".

הסיפור הזה לא צריך פירוש. אמץ אותו לגבי הערך הרוחני אותו חשוב לך להעביר ולהחדיר בבנך, חשוב מחשבות כיצד להיות זריז ולגלות התלהבות באותו עניין, ועל ידי שתכניס את רמ"ח אבריך ושס"ה גידיך במעשים, שיחות והסברים, בעזרת ה' תזכה להישען על אביך שבשמים כפי שנאמר באותה משנה במסכת סוטה ותחייה את כל מה שכבר מת מיתה רוחנית. העיקר הוא שתשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

בהצלחה…