שאלה : 

ככל שאני מרבה לקרוא בדבריך, יותר מתקבל אצלי הרושם שאין מציאות להרים את הקול על הילד. אולי זו באמת מטרה נכבדה שצריכים לשאוף אליה, אך במציאות קשה לנהוג כך. בנוסף – זה נראה כאילו שהכל תמיד רגוע ואין מציאות לכעוס או לזרוק מילים לא יפות בשעה של כעס. מה אתה אומר? זה באמת כך?

תשובה :

אני מודה לך מאד על השאלה הזאת. והריני להשיבך בשמחה רבה.

כל אומן ובעל מלאכה הבקי במלאכתו יודע להתמודד עם מצבים קשים מחמת הנסיון הרב שצבר והכלים הטובים שעומדים לרשותו. למשל : סופר סת"ם העוסק בכתיבת ספר תורה, ולפתע נתקל בבעיה כלשהי – הקלף אינו סופג את הדיו היטב, הקולמוס לא משחרר את הדיו כפי שהיה צריך, טעות בצורת האות המאלצת אותו למחוק את כל המילה ולחזור עליה בשנית וכן הלאה.

מאחר שהסופר שלנו כבר ותיק וזריז במלאכתו, לא רק שאינו כועס ומסנן מספר מילים תחת שפתיו, אלא שהוא יודע בדיוק מה עליו לעשות וכיצד להתמודד עם הבעיה שלפניו. ואדרבה! פעמים שהוא נהנה מהבעיה המאתגרת.

והנה, באותה שעה בה הוא מתמודד בכבוד עם הבעיה, מציץ עליו מן הצד סופר צעיר בראשית דרכו ומתפלא איך יתכן שלא לכעוס… הלא זה כל כך מתסכל שהאות לא נכתבה בצורה נכונה וכעת יש לגרור ולתקן וכו'.

אך נחזור כמה וכמה שנים לפני כן, עת היה סופרינו המומחה בראשית דרכו במלאכת הכתיבה. כמה קולמוסים שבר על מנת להצליח להכין קולמוס אחד הראוי לשמו עד שביום מן הימים המליץ לו חבר טוב על סכין מיוחדת וחדה במיוחד אשר באמצעותה נקל להכין קולמוס. כמה יריעות מישש וכמה קלפים זרק על מנת לעמוד על טיבן ולהכיר קלף משובח מהו. כמה מזוזות הוצרך לגנוז מחמת שלא הצליח למחוק כראוי את המילה הלא נכונה עד שנעשה חור של ממש על הקלף. היטב חרה לו על הדבר ובשעת כעסו החל לשקול ברצינות מעבר לאומנות אחרת.

והנה היום, באמצעות הנסיון הרב שצבר ובתוספת הכלים הטובים שעומדים לרשותו הוא מתמודד היטב עם כל בעיה שרק לא תהיה. ולפעמים, כשמדובר בסופר עקשן ומומחה גדול שאינו מוכן לוותר על שום קלף, הוא פועל באופנים שונים אשר יתכן וסופרים אחרים כלל לא מכירים או לא מעוניינים להכיר… ובלבד שיציל את הקלף של ספר התורה מלהיות מושלך לגניזה.

כאותו סופר, כן הוא השוחט וכן הוא הרופא וכן הוא כל בעל מלאכה. כל אומן הבקי ומצליח במלאכתו, הגיע לכך אך ורק משום שחזר ושינן את הדברים, התמודד עם נסיונות ובדק וחיפש כלים טובים שיסייעו לו. הוא לא התייאש אלא התמודד והתעקש!

והעיקר לעניינינו – כן הדבר לגבי מי שרוצה לחנך. מתי צועקים על הילדים ומביישים אותם? כשלא מכירים משהו אחר לעשות במקום זה. כלומר – כשאין כלי עבודה טובים, אין ידע ואין נסיון. מי הוא המלמד שנותן לתלמידיו לכתוב 500 פעמים "דרך ארץ קדמה לתורה"? זהו מלמד שלא מכיר דרך חלופית לחינוך.

הכלל העולה הוא שכשלומדים היטב את האומנות ויודעים מה הם הכלים העומדים לרשותינו, זה בעצמו מצמצם בהרבה את הצורך בלהעניש ולצעוק עד שגם כשכבר מגיע מצב קשה, התמודדות קשה עם ילד, יודעים כיצד לנהוג באופן שיביא לילד תועלת. ולפעמים, משתמשים במילים או בדרכים בהם לא משתמשים בדרך כלל וכמו שעוד אכתוב לך בהמשך.

נשמע יפה? משכנע? השתכנעת שחינוך הוא כמו כל מלאכה אחרת? אז כעת אבשר לך שאין זו כוונתי! וכעת אדבר על נקודה חשובה ויסודית בכל עניין החינוך, הן אצל ההורים והן אצל המורים. "כלי העבודה" העיקרי של העוסקים בחינוך הוא היחס אל הילד. יחס טוב, יחס עמוק, כזה המוליד קשר עמוק בינינו לבין הילד.

הנגר אינו קשור נפשית אל הפטיש או אל חתיכת העץ. הסופר אינו אמור להתייחס אל הקולמוס או אל הקלף כפי המתואר בפסוק "ונפשו קשורה בנפשו". כל הקשר של בעלי המלאכה הללו אל כליהם מסתכם בקשר של בעל מלאכה אל כלי מלאכתו ותו לא. הם זקוקים לכלים בכדי להשלים את מלאכתם.

מה שאין כן לגבי מבוגר העוסק עם ילד, הקשר שביניהם אמור להיות קשר נפשי עמוק. למרבה הצער רבו הוגי הדעות ונתרבו הספרים בענייני שיטות חינוך, עצות כאלו וכאלו, פרסים, עונשים, טבלאות, וכן הלאה. משום מה כמעט ואין עוד מי שמדבר על יצירת וטיפוח קשר בריא עם הילד.

המצב נעשה מגוחך עד כדי כך שלא פעם סיפרו לי הורים שהירבו לקרוא בספרי חינוך והשתתפו במפגשים ושיחות העוסקות בנושא זה, שכל אימת שניצבה בפניהם בעיה חינוכית שלא ידעו כיצד להתמודד איתה, הם תלו את הקושי בכך שכנראה לא קראו את כל הספרים העוסקים בנושא או לחילופין – התנהגות כפי שילדם מציג כעת עדיין לא התרחשה בעבר ויש כאן מקרה ראשון מסוגו ולכן שום "מומחה לחינוך" עדיין לא כתב עליה…

ולכן, עיקר העיקרים בחינוך (לדעתי…), הוא יצירת ושמירת הקשר עם הילד. לשם כך איננו זקוקים לשום ספר או מדריך. אנו זקוקים ללכת אחרי הלב שלנו. כך ברא אותנו בורא העולם – אב מעביר לבנו, רב לתלמידו. אבותינו ורבותינו מעולם לא נזקקו לספרי חינוך ולא לשיעורי הדרכה. לא מובא בגמרא וגם לא במדרש שאבותיהם של גדולי אומתנו השתתפו בשיעור קבוע לחינוך. הם פשוט ידעו לעשות זאת מעצמם משום שהם חפצו לקשור את הילד אליהם והיתה להם שאיפה מתמדת לראות את ילדם בגדלותו, שיפרח ויגדל כראוי.

אין בשולחן ערוך סימן המלמד שיטות חינוך. הסימן העוסק בתלמוד תורה (יו"ד סי' רמ"ה) מדבר בלשון המבהירה שהכח וההחלטה ביד ההורה : "מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה" אך אינו רואה צורך להסביר כיצד לשכנעו שילמד, או באיזה ספר לעיין במידה והילד מסרב ללמוד.

הסוד טמון בלב. להשתדל לפעול פעולות שימשכו את לבו של הילד אלינו. להיות נחמד, טוב לב, להעניק, להתעניין, לעמוד לצדו בזמנים קשים, לאכול יחד ועוד רשימה ארוכה אשר כל אחד מאיתנו אמור לדעת מה ההמשך שלה.

ומשנוצר הקשר והוא נשמר היטב, אזי גם אם מפעם לפעם המבוגר מגביה את קולו על הילד, הוא גם יודע איך לשוב ולקרבו ואינו מניח לקשר להינתק משום שהעניין נובע מלבו ואינו חפץ לרחק את הילד מעל פניו באמת.

בשיר השירים המחיש לנו המלך החכם כיצד מחזר חתן אחר הכלה, אהוב אחר אהובתו ועל שיר זה אמרו חז"ל שהוא "קדש קדשים". כן ראוי לכל הורה ומחנך לחזר אחר הילד כשם שלימד שלמה המלך ובכל אחד מאתנו טמון הידע כיצד למשוך את הלב של האדם אותו אנו מבקשים לקרב אל לבנו. מילים יפות, התחשבות, פתקים המגלים את צפונות לבבנו, פרחים, הקדשת זמנים אישיים להיות יחד וכן הלאה.

אלא ש"את זה לעומת זה עשה האלקים" (קהלת, ז) ומאחר והמנהג היום לחפש שיטות ודרכים, אנשי חינוך והוגי דעות. על כן ההכרח לחבר ספרים ולמסור שיעורים שידריכו את ההורים ללכת אחרי החושים הטבעיים שלהם אשר הטביע בהם הבורא. לאהוב ולכבד את ילדם ולנהוג בו כפי שהיו רוצים שינהגו איתם. "ואהבת לרעך כמוך".

ובזה תבין מדוע כתבתי בספרי "הכיתה אתגר למורים" בפרק הראשון בזו הלשון : "שכשם שאי אפשר להתחיל לכתוב ספרי תורה, תפלין ומזוזות ללא לימוד הלכות ותרגול רב של כתיבה נכונה. וכשם שלא יעלה על הדעת שאדם שלא למד הלכות שחיטה ולא תירגל זאת היטב, יחליט שכעת הוא מתחיל לשחוט…

וכשם שכל בר דעת לא יתקרב לרופא פשוט, קל וחומר למנתח אלא אם כן זה האחרון בקי בחכמת הרפואה הדק היטב. וכשם ששום אדם לא יקבל רשיון נהיגה אלא אם כן למד את החוקים והתנסה בנהיגה על ידי מורה מוסמך. וכשם… וכשם…

כך, ויותר מכך בעניין החינוך – אי אפשר להצליח עם הילדים אלא אם כן לומדים כיצד לעשות זאת, ועל ידי תרגול רב. לבסוף ההרגל נעשה טבע וחלק מהחיים בדיוק כשם שהסופר כבר רגיל במלאכת הכתיבה, השוחט במלאכת השחיטה, הרופא…".

את כל זה כתבתי כנגד דורינו. מה לעשות… זה המצב. ומאחר שרוב רובם של האנשים היום מבינים שחינוך הוא כן עניין שצריכים ללמוד כפי שלומדים כל מקצוע אחר, על כן גם אני כותב את ספרי ומשיב תשובות בעזרתו יתברך לכל מי ששואל.

אגב, על מנת לחדד את הבנת העניין של השימוש ב"ענישה" למטרות "חינוך" ומהיכן נובע דבר זה, ראוי להקדים שכך ברא הבורא יתברך את בני האדם : תינוק שרק נולד, עדיין אינו יודע כיצד להשתמש בכלי הדיבור ולומר בפירוש : "אמא, אני רעב". לכן הוא צורח. כשקצת יגדל הוא יתחיל להשתולל עם הידיים והרגליים וכל זאת מחמת שעדיין אינו יודע כיצד לדבר. ברגע שילמד להשתמש עם פיו הוא פשוט יאמר : "אמא, אני רעב" והיא כבר תראה כיצד לעזור לו.

ובזה פירשתי את הפסוק : "הקל קול יעקב והידיים ידי עשו". כלומר, הדרך הרצויה של בני ישראל, צאצאיו של יעקב אבינו הוא הקול, לדבר עם הפה להסביר ולהדריך. ואילו עשו ובניו משתמשים בידיים משום שאינם חפצים לחנך. כשלא יודעים איך לדבר אז מתחילים עם ידיים. וראוי לשים לב לכך שה"קל" הראשון נכתב חסר וא"ו כי הוא מלשון דבר קל. כי הגם שנראה שלדבר ולשוחח עם הילד היא דרך ארוכה ומייגעת, והרבה יותר קל וקצר לשלוח אותו למשרד עם איזה עונש, או לתת לו סטירה אחת או אחת ושתיים, אחת ושלוש וכו'.

אך האמת היא ש"הקל – קול יעקב". הדבר הקל הוא הקול, לדבר עם הילד ולהסביר לו. כי אז הוא מתחנך. מה שאין כן אם מכים אותו, צועקים עליו וכו'. אז השגנו שקט רגעי אך לטווח הרחוק יהיה קשה וכבד מאד כי יגדל פרא וימרר להורים את החיים.

הגם שקצת סטיתי מהנושא, אך הכל עניין אחד. אחזור לשאלתך :

• כשאנו יודעים מה הם כלי העבודה שלנו בחינוך, והכל בנוי ומיוסד על קשר טוב עם הילד ועל האמונה בכח שנתן לך הבורא – ילדך זקוק לך! הוא צריך לדעת שאתה יודע כיצד לחנך אותו וכן על האפשרויות הרבות העומדות לפנינו במקום לצעוק ולהעניש, זה עוזר מאד. כשאתה רואה את ילדך משתולל וזה מפריע לך, השתדל לחשוב כיצד היית רוצה שינהגו איתך. האם לא יהיה נחמד יותר לפתוח בשלום ובחיוך? לנסות לגשת אליו ולומר לו שהדבר מפריע לך ואתה מבקש שיחדל?
• לפעמים יש מצבים שאנו מרגישים כעס וחשוב שלא להדחיק או להתעלם מכך וכמשל סיר הלחץ או הבקבוק המוגז שאם פותחים אותם בבת אחת יקרה אסון. כן הדבר עם הכעס – מוכרחים לשחרר אותו אך בצורה נכונה ומבוקרת כדי שלא יתפוצץ על מי שנמצא באזור. כלומר – אפשר להרים מעט את הקול אך לשים לב מה אומרים (וחשוב לזכור – יש הבדל בין להרים מעט את הקול לבין לצרוח!). במקום להעליב ולומר : "נמאס לי ממך ומהבלאגן שלך!" כדאי להתמקד בבעיה ובמה שאני רוצה להשיג ולומר : "קשה לי לראות חדר מבולגן כזה! אני רוצה שיהיה כאן סדר!" או "מאד יכול להיות שאם הצעצועים האלו לא יהיו מסודרים בקרוב, הם ימצאו את עצמם בתוך הפח!!!", וכן – "או שתעצור את השיחה הזאת שמפריעה לכיתה שלמה, או ששנינו נצטרך לשוחח על כך בהפסקה!".
• אלו רק דוגמאות להתנהגות הוגנת יותר כלפי הילד. אך זכור תמיד – "על כל פשעים תכסה אהבה" וגם הורה שנהג אחרת עם ילדו, תמיד יוכל לשוב ולקרבו וחשוב שיעשה כן למען לא ינתק הקשר שביניהם.

מכל האמור מובן מאד שחשוב לשמור על הפה גם בשעה של כעס ובזה אדם ניכר. אך חשוב יותר לשמור על היסוד של הכל והוא הקשר עם הילד. הנה כי כן – ישנה מציאות של גערה. אך ללא פצועים וללא נזק משום שאנו משתדלים שלא להעליב את הילד עצמו אלא להתמקד בבעיה. אדרבה, פעמים רבות כשאנו מבטאים כעס בצורה נכונה שאינה פוגעת או מעליבה את הילד, זהו אמצעי חינוכי חזק מאד. הילד מגלה שההתנהגות שלו עוררה זעזוע ופגעה באופן מסויים בזולת עד כדי כך שהוא קיבל תגובה מסוג של כעס וזה חודר להבנתו ומשפיע עליו לשנות את התנהגותו. וזהו מאמרם ז"ל :(גיטין ו:) : 'לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו'. כלומר שאימה 'יתרה' אל לנו להטיל. אך אימה כלשהי יש פעמים שכן ראוי להטיל וההבדל מובן ממילא.

גם בכיתה עשיתי זאת לפעמים. כשכל מה שעשיתי לא הועיל והשניים הללו המשיכו לצחקק ולהפריע, אז אמרתי להם מה שאני מרגיש : "כשאני כותב על הלוח ואני שומע שצוחקים מאחרי הגב שלי, אני מתחיל לחשוב ברצינות לתת לכם עבודת סיכום לבית!". (במקום : "מה?! אתם לא מבינים? תשתקו כבר!" או "תכתבו לי 700 פעמים אסור לדבר בזמן השיעור!"). אגב, את המילים הללו כבר לא אמרתי בקול רם משום שהן בעצמן מתארות כעס וכשאמרתי אותן זה עזר לי להירגע. התלמידים כבר הכירו אותי ולקחו זאת ברוח טובה. ואלו השניים שאליהם התכוונתי הבינו את הרמז והפסיקו (ודעת לנבון שסגנון דיבור כזה לא תמיד יועיל אצל תלמידים בוגרים וחשוב להתאים את המילים והמשפטים לרמת התלמידים ולגילם. ובאמת שהיו גם פעמים שפשוט הסתובבתי אל התלמידים וחזרתי בשקט על משפט כגון : "עכשיו אנחנו מעתיקים מהלוח" ובכל פעם יותר בשקט ויותר לאט עד שהשקט הגיע).

ותמיד אחזור על הכלל : "אם יש קשר טוב – הילד יקבל ממני גם את הביקורת. אם אין קשר טוב – גם בפעמים שאדבר אליו יפה לא אפעל אצלו".

חשוב לציין שמקללות ואיומים לא דיברתי כאן בכלל ואשרי מי ששומר את פיו בשעת כעסו. וראיתי דבר נחמד שכתב בספר 'תוכחת חיים' (פרשת תצוה) וזו לשונו : לקבל עליו שלא להרגיל בפיו שום קללה, ואם יכעוס ויבוא לידי קללה במקום קללה יברך, כאשר שמעתי מפי אדונתי מרת זקנתי הרבנית תנצב"ה כאשר היתה מתכעסת היתה אומרת "המות אל יפריד בינינו", "המגפה לא יקרב אליך". וגם מורינו הר' הקדוש הפרד"ס ז"ל זה דרכו דרך הקודש, כשהיה כועס היה אומר "לא יאבה ה' סלוח", 'לו' בוי"ו ולא באל"ף (כלומר לו יאבה ה' סלוח).

ועיין שם שמסיים שכל זה נאמר לגביהם ולגבי חסידותם ששלטו ברוחם וידעו מה להוציא מפיהם. אכן, שאר בני אדם אפילו דבר זה לא ירגילו.

אלא שכבר הזכרתי שקשה מאד לכלוא את הכעס בתוכנו מבלי לשחררו לבחוץ, ועל כרחך שלבסוף מוציאים אותו. לכן, ראוי לשחררו בצורה נכונה ולהוציאו במילים שאינן פוגעות ומשאירות צלקת נפשית בזכרונו של הילד. ובמקום להעליב או לקלל אותו באופן אישי, יש להתמקד בלתאר את הרגשות של עצמי באותם רגעים או במה שאני מתכוון לעשות לחפצים הללו במקרה שלא יגיעו למקומם בהקדם.

ואתה חכם ומבין דבר מתוך דבר, לבטח תוציא לעצמך עצות ממה שנכתב כאן ותבחר את המילים הנכונות בעת הצורך. והריני מתנצל מראש על האריכות ועל כפילת ושילוש הדברים לגודל נחיצותם.

בהצלחה…