שאלה :
פעם שמעתי ממך שיחה אודות ההבדל בתועלת שצומחת מענישה, איום, גערה וכו'. לבין התועלת שצומחת מעידוד, שבח, מחמאות וכו'. האם תוכל להעלות בעבורי את הדברים על הכתב למען אוכל לחזור עליהם מפעם לפעם?
תשובה :
בשמחה רבה! ולשם כך אעתיק את מקור הדברים מתוך ספרו של הצדיק הקדוש ר' נחמן מברסלב זי"ע (לקו"מ ח"א סי' רפ"ב):
'דע כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה, וזה בחינת (תהלים ל"ז): "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו". הינו שהפסוק מזהיר לדון את הכל לכף זכות, ואף על פי שאתה רואה שהוא רשע גמור, אף על פי כן צריך אתה לחפש ולבקש למצוא בו מעט טוב ששם אינו רשע וזהו "ועוד מעט ואין רשע", שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדין, ששם אינו רשע, כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו, ועל ידי זה שאתה מוצא בו עוד מעט טוב ששם אינו רשע, ואתה דן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה מעלה אותו באמת מכף חובה לכף זכות, עד שישוב בתשובה על ידי זה.
וזהו "ועוד מעט ואין רשע", על ידי שמוצא בהרשע עוד מעט טוב, ששם אינו רשע, על ידי זה "והתבוננת על מקומו ואיננו", הינו כשתתבונן ותסתכל על מקומו ומדרגתו, ואיננו שם על מקומו הראשון, כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות. וזהו "והתבוננת על מקומו ואיננו" כנ"ל, והבן'. עד כאן דבריו הקדושים.
והדברים נפלאים וכל כך הרבה ילדים ניתן להציל אם רק נשכיל ללכת בדרך הקדושה הזאת אשר סלל לפנינו. וכעת, ארחיב את הדיבור ותראה עד היכן הדברים מגיעים.
נניח שמורה או הורה ראה את הילד עושה מעשה לא טוב כגון הטרדת ילד אחר, אמירת מילים לא יפות, השלכת פסולת על הרצפה, אי ציות למבוגר וכן הלאה.
אם המבוגר יבחר לטפל בבעיה בדרך של ענישה או גערה הוא ינזוף בתלמיד ויכנה אותו בשמות גנאי :"חצוף!", "לא יוצלח!" ואף יתלונן על העובדה שזו לא הפעם הראשונה : "כמה פעמים כבר אמרתי לך שלא לעשות את זה?!". יתכן שהוא גם יתן לו עונש מסויים כמו לכתוב כך וכך פעמים או לשלול ממנו את הזכות להפסקה וכן הלאה.
מה תהיה התוצאה? הילד ירגיש מושפל, יותר ויותר תחקק בדעתו האמונה לדברי המבוגר שהוא אכן "חצוף" ו"לא יוצלח", וזה כמובן יסלול לו את הדרך לכשלון הבא בהתנהגות לא ראויה, שהרי מה עושה "חצוף"? מחציף!
בנוסף, מאחר שהוא ספג עונש כלשהו, הוא באמת יזהר וישתדל שלא לחזור על אותו מעשה בפני אותו מבוגר. וזהו כלל גדול וכבר דיברנו עליו במקום אחר (ויסודו גם כן בספר הקדוש הנ"ל בסי' י"ט) : 'כי גם בהמה יש לה זיכרון, כמו שאנו רואים, שגם בהמה זוכרת שבמקום זה נשכה כלב והיא בורחת משם'. כן הדבר לגבי ילד שנכווה מאיזה עונש ותגובה לא נעימה מהמבוגר, הוא ישתדל שלא לשוב ולעשות את הדבר בפני המבוגר. אך הדרך הזאת אינה מביאה אותו לשינוי לטובה בהתנהגותו אלא גורמת לו להירתע ולהיזהר מהתנהגות לא טובה בפני אותו מבוגר.
ובמילים פשוטות יותר : הוא כן ישליך פסולת על הרצפה לאחר שיבדוק היטב שאותו מבוגר לא מבחין בו. הוא כן ינבל את הפה או יכה את זולתו לאחר שיבדוק שהמבוגר הנ"ל לא נמצא באזור.
הכלל העולה : על ידי שהולכים עם הילד ביד קשה, הדבר מעורר אצלו תחושות לא טובות ואולי גם תחושות של כעס ושנאה כלפי מי שנהג איתו כך. ממילא, הוא ממש לא יהיה מעוניין לציית אותו ולבטח שלא מתוך כבוד והערכה. במקרה הטוב הוא ישמע בקולו מחמת פחד מעונש נוסף או מחמת ההפסד של הטבה מסויימת כגון פרס, טיול וכו' (וכבר נתקלתי במקרים בהם הורים השליכו את ילדיהם לישון ברחוב מחמת שלא התנהגו כשורה. אותם ילדים אכן השתדלו לציית את הוריהם מהפעם ההיא אך לא מחמת שהעריכו אותם יותר אלא משום שחששו לישון לילה נוסף ברחוב. ואכן, כשהילדים הללו התבגרו והתפתחו בגופם, הם גם העזו לעמוד מול הוריהם ואפילו להתקוטט איתם, ה' ישמרנו).
וכיצד ניתן לשנות את התנהגותו לטובה עד שגם בשעה שאותו מבוגר לא נמצא שם, הילד כן ינהג כראוי מתוך רצון והבנה פנימית ולא מתוך יראה חיצונית?
על כך אומר ר' נחמן זי"ע : "ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות".
ואם הדברים נאמרו לגבי "רשע גמור", קל וחומר לגבי ילד יהודי בראשית דרכו שבודאי אינו נכנס בגדר הזה (וכבר כתבתי דרוש בעניין בן סורר ומורה (*) ועד כמה יש להימנע מלהפוך ילדים לכאלו, קחהו משם).
ולכן, גם אותו ילד שמרבה לנהוג לא כשורה בכל מיני אופנים ועניינים, אך בכל זאת מוכרח להיות שישנם פעמים שהוא כן נוהג כראוי (וכמו שכתב שם בהמשך דבריו הקדושים : "כי אף על פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין, כי איך אפשר שלא עשה איזה מצוה או דבר טוב מימיו").
ואם המבוגר ישכיל להתייחס ברצינות לאותו מקרה טוב, לאותה התנהגות נאותה ולעשות ממנה עסק גדול, זה יחולל את המפנה אצל הילד ובמשך הזמן יגרום לשינוי מהותי אצלו לטובה (ואל המעשה הלא טוב שעשה יש להתייחס ולנהוג כפי שתיארתי ב"הכיתה אתגר למורים" : לאו דוקא באותו רגע אלא כשהילד רגוע ופנוי לשמוע ולקבל, ועל ידי שיחה מועילה).
נניח שאותו ילד עשה מעשה טוב כגון : דיבר בנימוס, הצביע בשיעור, לא שכח להביא את הציוד הדרוש, גילה אחריות בשעת טיול, השאיל חפץ לחבר וכן הלאה.
זוהי הזדמנות נפלאה להאיר את הדברים ולהרימם על נס. כדאי לקחתו לפינה ולהחמיא לו על כך : "חשוב לי לשתף אותך בשמחה הגדולה שהיתה לי בשעה שראיתי את מה שעשית". זה גם זמן טוב להכניסו למנהל ולספר בפניו את הדברים. אותו מנהל שהצטייר בתודעתו של הילד כמקל ענישה, לפתע ישמש כמקור לגאווה והגבהת רוחו של הילד (בספרו של משה מלמד "הכיתה – בית ספר למורים" מסופר על תלמיד שסבל מקשיי התנהגות ובילה שעות של ענישה בחדרו של המנהל בהמלצתם של מוריו הקודמים, אך בשעה שמשה מלמד קלט מעשה טוב של אותו תלמיד הוא מיהר להכניסו למנהל ולשבחו על כך ואף לזכותו בכוס תה יחד עם המנהל!).
את אותו מרץ שיש למלמד לכתוב פתקים שליליים על הילד ("בנכם איחר היום!", "בנכם החציף בצורה בלתי רגילה!"), היה ראוי להכניס גם בכתיבת פתקים המשבחים ומחמיאים ("רציתי לשתף אתכם בנחת שהיתה לי לראות את בנכם מתפלל בקול רם והתלהבות! ממש חבל שלא הייתם בכיתה בשביל לראות את זה").
אלו דברים אשר מגביהים את רוחו של הילד ומחוללים אצלו שינוי לטובה שהרי הם קושרים את נפשו לנפש של המבוגר המחנך אותו ורק כך הוא מעוניין לשמוע בקולו וללכת בדרך ישרה. "כי על ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על ידי זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות".
כמובן, שחשוב לזכור – שינוי אינו דבר המתרחש מרגע לרגע, בין יום ובין לילה כמו הקיקיון של יונה. שינוי מהותי הוא תהליך מתמשך שלוקח זמן ולכן צריך להתאזר בסבלנות.
יש לזכור שבדרך כלל, אותם ילדים המתקשים בהתנהגות ובהם אנו עוסקים כעת, הם אותם התלמידים שמתקשים גם בלמידה. וכשם שבעניין הלמידה לוקח להם זמן להבין כיצד לקרוא ולכתוב וצריך איתם הרבה שינון וחזרה, כן הדבר בנוגע להתנהגות ששוב ושוב יש להחמיא להם על הדברים הטובים שעשו, ולתרגל איתם כיצד לפתור בעיות בצורה נכונה.
האמון, התמיכה וההתלהבות שנפגין לנוכח מעשיו הטובים וכל סוג של התקדמות לטובה אצלו, הם הם אשר יפעלו לבסוף את השינוי הגדול. לכן חשוב לזכור שכל התקדמות ולו הקטנה ביותר אצל ילד שכזה, הם חשובים ועצומים מאד ואין לזלזל בהם. ועל כך אני רגיל להליץ את הפסוק :"חנוך לנער על פי דרכו". "חנוך לנער" – החינוך של הנער להתנהגות נאותה הוא "על פי דרכו" בלמידה. וכשם שבלמידה עלינו להתאזר בסבלנות ושוב ושוב להסביר לו כיצד כותבים את האות אל"ף ואיך קוראים אותה עם קמץ וזה דבר שלוקח זמן רב. כן הדבר עם חינוכו להתנהגות שיש להתאזר בסבלנות ולשנן איתו כללים.
הגמרא אומרת (ב"ק נט.) ששיטתו של ר' שמעון בן יהודה היא להתחשב בטוב היוצא מתוך הרע. כגון : אם הבהמה של ראובן הזיקה לגפנים של לוי וכעת ראובן צריך לשלם את הנזק. ר' שמעון בן יהודה סובר שפרט לנזק ישנה גם תועלת משום שהיא מנעה את הכחשתם של הגפנים שהרי עתה שאין ענבים על הגפן, זה מונע את ההתיישנות וההכחשה של הזמורות והם יוכלו להמשיך ולהוציא ענבים נוספות למשך תקופה נוספת ואת הדבר הזה צריך להוריד מתשלום הנזק וכמו שפירש"י : 'לנכות מן התשלומין מה שיכחישו הענבים בגפנים אם יעמדו שם עד הבציר שתמיד יונקים לחלוח הגפן'.
והגם שאין הלכה כר' שמעון בן יהודה, יש לומר משום שההתחשבות שלו גורמת הפסד לניזק שלא מקבל תשלום מלא על מה שהזיקו לו. אך בחינוך הילדים אין מי שיפסיד אם נבקש למצוא את הטוב והתועלת גם מתוך ההתנהגות הרעה (וכעין זה מובא במגן אברהם סי' קי"ד סקי"ג) : "ואף על גב דלא קיימא לן כר' מאיר בשור, בהא מיהו קימא לן כוותיה" (למרות שאין הלכה כר' מאיר בשור, אך בדבר הזה כן הלכה כמותו). כלומר – למרות שאין הלכה כמו התנא בעניין הזה, אך בעניין אחר כן ננהג כמותו.
פעם לימדתי ילד שהתקשה לשמור על פיו בשעה מריבה. הוא פער את פיו לבלי חוק והוציא מילים אשר אין האוזן כדאי לשומען. הלכתי איתו בדרך הנ"ל והשתדלתי להחמיא ולחזק אצלו את הדברים הטובים שכן יש בו (הגם שלא תמיד היו מאותו עניין שחפצתי לשנות אצלו) על ידי שליחת פתקים חיוביים להוריו ולמנהל, שיחות אישיות בשעות הלימודים ומעבר לשעות הלימודים ("שמחתי מאד לראות כיצד השאלת את המחדד ליצחק והרגשתי צורך להתקשר אליך עכשיו לספר לך על כך") ולפעמים גם פתקים שהנחתי לו בתוך ספר או סידור ("אני שמח לראות איך שאתה מתקדם עם שמירת הדיבור!").
לאט לאט, ככל שהקשר בינינו הלך והתהדק, היו למילים שלי ערך רב יותר בעיניו עד שבמשך הזמן הוא הצליח לבלום את פיו בשעת מריבה! זה היה הישג אדיר והכנסתי אותו לחדר המנהל בשמחה גדולה לספר על כך ("היתה מריבה בינו לבין שמעון והוא התאפק ולא קילל! במקום זה הוא העדיף לפנות אלי שאסדר את העניין"). בחסדי ה' ההרגל נעשה טבע והוא לימד את עצמו שלא להוציא מהפה מילים לא ראויות.
כמובן שהמטרה היא חשובה מאד ואליה שאפנו להגיע. אך ההתייחסות מצידי לכל השלבים הקטנים שבדרך הם אלו שהביאו אותנו אל המטרה הזאת. ידעתי להעריך את הקושי שלו להשתנות ולכן שמחתי מאד על כל התקדמות ולו הקטנה ביותר. ככל שהוא הרגיש בכך – זה דחף אותו קדימה עד שהגיע להיכן שהגיע.
וזה שאומרים חכמינו הקדושים (ברכות נד.) שצריכים להודות לה' יתברך על העבר ולבקש על העתיד. כן הדבר בעניין חינוך הילדים שצריכים להאיר ולשמוח בעבר של הילד, כלומר למצוא את הטוב שכבר עשה, ולבקש ולעודד אותו על העתיד שימשיך להתקדם.
אגב, נראה לי הכרחי ונחוץ להציג כאן את פירושו של קדוש ישראל, מרן החפץ חיים זי"ע על הגמרא (ברכות כח:) המספרת על תפלתו של ר' נחוניא בן הקנה ביציאתו מבית המדרש: 'מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות וכו' אני עמל והם עמלים. אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר'. והקשה החפץ חיים : וכי מדובר בשוטים שעמלים ואינם מקבלים שכר על עמלם?! אלא שהשכר שהם מקבלים הוא רק על התוצאה של העמל אבל לא על העמל עצמו.
למשל, אם החייט לא הצליח להכין בגד ראוי הוא לא יקבל את שכרו מהקונה. אבל על התורה מקבלים שכר לא רק אם הצלחנו להבין את הסוגיא היטב אלא על עצם העמל אפילו אם נכשלנו וטעינו. וזה פירוש : "אני עמל ומקבל שכר".
כי באמת "אדם לעמל יולד" (איוב, ה') ופירשו חכמינו הקדושים (ילקוט יהושע, פ"א רמז ו') : 'איני יודע אם לעמל פה ואם לעמל מלאכה. כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו" הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה. כשהוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" הוי אומר לעמל תורה נברא'.
הרי שעיקר העמל הוא בתורה. ועיקר השכר הוא עבור העמל ולאו דוקא עבור ההצלחה והמטרה עצמה. ובודאי שכן הדבר לגבי תיקון המידות של האדם כפי שדורשת מאתנו התורה. ולכן בכל מקום שדיברנו על הצבת מטרות מציאותיות לילד בהתאם ליכולותיו, בודאי שיש לשאוף להגיע למטרה, אך חשוב מאד לשים לב, להחמיא, לעודד גם על השלבים והעמל בדרך למטרה.
בספרי "הכיתה אתגר למורים" הצגתי כמה דרכי התמודדות עם ילדים המתקשים לדבר בהצבעה. ברוב המקרים זה פעל לטובה וראיתי התקדמות גדולה. אך לאחרונה הזדמן לי לצפות מן הצד במשך תקופה מסויימת במלמד ותיק (החפץ בעילום שמו) וראיתי כיצד הוא התמודד עם הבעיה של התפרצויות ללא הצבעה. ומאחר שהדרך בה פעל (אשר היא מעין שילוב של כמה מהדרכים אותם הצגתי) מתאימה מאד לנושא עליו שאלת, ראיתי לנכון להציגה כאן:
באותה כיתה היו כמה וכמה תלמידים שבתחילת שנת הלימודים הירבו להתפרץ על מנת להשיב על שאלות. הם כלל לא חשבו להצביע וזה בהחלט גרם להם להשיב תשובות שגויות הנובעות מחוסר חשיבה.
כשדבר כזה ארע, מיהר המלמד להסביר לאותו תלמיד : "אתה רוצה להשיב על השאלה. בסדר. בפעם הבאה שתרצה לעשות זאת, עליך לחשוב היטב על מה שאתה רוצה לומר, לאחר מכן עליך להצביע, להמתין לקבלת הרשות ממני ואז להשיב".
בפעם הבאה שהמלמד שאל שאלה והתלמיד הזה רצה להשיב, הוא שוב התפרץ. לאחר מכן הוא גם הצביע…
מלמדים רבים היו מעבירים ביקורת על כך שהוא הצביע רק לאחר שהשיב. ומאחר שכבר הסבירו לו מקודם כיצד כן ראוי לנהוג, הרי שיש כאן הפרה של הכללים וזו חוצפה!
אך אותו מלמד בחר להתייחס דוקא להתקדמות הקטנה של אותו תלמיד. סוף סוף הוא הצביע. אמנם לאחר שהתפרץ אך זו עדיין התקדמות ביחס לפעמים הקודמות בהן כלל לא הצביע.
"יפה!" הוא אמר, "זכרת להצביע. בפעם הבאה עליך לעשות זאת לאחר שתחשוב היטב ותוכל להשיב רק לאחר שתקבל ממני רשות".
בפעם הבאה שהמלמד שאל שאלה, שוב היתה התקדמות והתלמיד השיב תוך כדי שהוא מצביע… הוא אמנם עדיין לא קיבל את האישור מהמלמד להשיב אך יש כאן גם התקדמות. "מעולה!" עודד המלמד, "הנה התקדמת עוד קצת. הצבעת תוך כדי שדיברת. בפעם הבאה עליך לדבר רק לאחר שתקבל רשות. מוסכם?".
התלמיד השיב שהוא מסכים ובפעם הבאה שרצה להשיב הוא נפנף עם ידו באויר והחל לנדנד :"אני יודע! אני יודע! הרב! הרב!".
"כן!" פנה אליו המלמד בשמחה ובמאור פנים, "מה אתה רוצה לומר?" והתלמיד ענה את התשובה לאחר שקיבל את הרשות. זו נקראת התקדמות! וכך המשיך איתו עד שאותו תלמיד למד לדבר בהצבעה בלבד.
אני משער שמה שכתבתי לך כאן הוא יותר ממה ששמעת ממני בעל פה. אקווה שאכן תחזור על הדברים מפעם לפעם ותביא תועלת לעוד ועוד ילדי ישראל הזקוקים לתמיכה, לעידוד ולמחמאות הללו.
בהצלחה…
____________
(*) מופיע בסוף הספר.
