האם אתה חושב שנתינת דמי כיס בעבור מטלות שונות זוהי דרך חינוך נכונה?

שאלה : 

בתי הגדולה סיפרה לי על דרך בה נוהגים בבית חברתה הטובה : הילדים עושים מטלות שונות בבית כמו סדר ונקיון ובתמורה מקבלים דמי כיס. הסכום לדמי הכיס נקבע מראש וככל שהילדים יבצעו את המטלות שלהם כראוי, כן הם יקבלו את הסכום השלם שנקבע להם. במידה וההורים לא ממש שבעי רצון, הילדים יקבלו סכום פחות ממה שנקבע או שיסדרו את מה שצריך לסדר. וכעת בתי רוצה שננהג כך גם בביתנו.

מצד אחד זה נשמע לי רעיון טוב משום שכבר התחלתי לחשוב שאולי זו הדרך היחידה לגרום לילדי לשתף פעולה וליטול חלק במטלות של הבית. שום דבר אחר שניסיתי לא עוזר וכמעט בכל פעם כשאני חוזרת הביתה אני רואה את הבית הפוך, הילדים משתוללים ואני מתחילה לצרוח ולתת הוראות על מנת שיסדרו אך זה לא ממש עוזר. לכן נראה לי שהרעיון של דמי הכיס בתמורה לשיתוף הפעולה יעזור מאד (ובפרט שהוא בא מהכיוון של בתי, זה רק מראה לי שהיא באמת מתכוונת לסדר את הבית בתמורה לדמי הכיס).

אלא שמצד שני אני לא מרגישה בנוח בנוגע לכל מה שקשור לכסף ולחינוך הילדים. אלו נראים לי שני עניינים הסותרים זה את זה. מה דעתך?

תשובה :

השאלה שלך מורכבת למעשה ממספר עניינים ונושאים. על מנת להשיב עליה כראוי, יש לנתח את הנושאים ובעזרת ה' לערוך סדר.

א. בנוגע לשיתוף הפעולה בבית. את מספרת שהילדים לא משתפים פעולה ולא מעוניינים ליטול חלק בסידור ואירגון הבית.

למעשה, העובדה שהילדים משתוללים ומבלגנים היא בשורה משמחת משום שזה מראה שיש לך ילדים בריאים וזהו טבעם הבריא של ילדים שהם משתוללים והופכים.

אלא שגם ילד בריא צריך ללמוד לקחת אחריות ולסדר אחריו וזה דבר שילדים רבים מעדיפים שלא לעשות. תיארת כיצד את עומדת בפתח ביתכם ומתחילה לצווח ולחלק הוראות שלא ממש מועילות. וזו בדיוק הבעיה – ההוראות שאת צועקת לעברם נשמעות לא החלטיות, ספקניות ומעבירות לילדים תחושה של חוסר אונים מצידך. כלל גדול בידינו – "צעקות מעידות על חולשה. דיבור נחוש ובטוח מעיד על חוזק ושליטה". תוקפו וגדולתו של מנהיג נמדדים לפי יכולתו להשליט סדר בקור רוח ולא בצעקות ובאיבוד עשתונות. כל בר דעת מבין שאם המנהיג מחלק הוראות בצעקות הרי שהוא חלש אופי המסתתר מאחורי צעקותיו.

אי הציות שלהם להוראות שלך בעצם ממחיש עד כמה שהם מרגישים שאין כאן מנהיג ומנהיגות. טבען של הבריות להתבטל למנהיג וכמו שכתוב (איוב כ"ט) : "ראוני נערים ונחבאו". כלומר – כשהנערים רואים דמות סמכותית, הדבר משפיע וגורם להם להתבטל ולציית. לכן ההתחלה צריכה להיות לחזק את הסמכות ההורית שלך ולשם כך עליך לנהוג בהיפך ממה שנהגת עד היום ובפעם הבאה שתחזרי לביתך ותראי את האנדרלמוסיה שהשליטו שם הילדים, יהיה טוב אם תעמדי בפתח בקור רוח ותאמרי בנחת משהו כמו : "שלום ילדים, אני ממש שמחה לראות אתכם", המשפט הזה בעצם יוצר קשר טוב ביניכם לאחר שלא הייתם יחד בשעות האחרונות ולאחריו תוכלי להתחיל לתאר מה שאת רואה, ומה צריך להיות. והכל בנחישות ומבלי לצרוח :"דוד, אני רואה ספר מתחת לשולחן. הוא צריך להיות בארון", "יצחק, המקום של הדפים הגזורים הוא בפח", "רבקה, אם הכסאות ישארו רחוקים מהשולחן, לא נוכל לשבת עליהם בעת האוכל". ניתן גם לרמז ולחוות עם האצבע לכיוון הרצוי. הילד יסתכל ויראה שם את הלכלוך ויבין מעצמו מה את מצפה שיעשה. ואם יהיה ילד שעוד יקפוץ לעומתך : "אמא! הבטחת לנו טיול! מתי נעשה טיול?", יהיה נבון להשיב לו : "אתה ממש מתוק וחמוד! וברגע שאראה את הבית מסודר, אתחיל לחשוב על טיולים".

לפתע תראי איך שהבית יהפך למסודר תוך כמה רגעים מבלי לצעוק צעקה אחת ומבלי לשלם פרוטה.

מפעם לפעם זה נחמד ומעניין להשיג שיתוף פעולה באמצעות משחק. בספרי "הכיתה אתגר למורים" הצגתי מספר דוגמאות וכעת אוסיף ואספר שהיו פעמים בהם נהגתי לבקש מילדי עזרה בלהכניס את הכביסה לבית מחבל התלייה (שהיה בחצר). העמדתי אותם בשורה ואמרתי : "כעת עלינו להעביר את הכביסה מאחד לשני עד למקומה בתוך הבית. המטרה שלנו היא שעד שהבגדים יגיעו למקומם לא יפלו יותר משלושה או ארבעה פריטים על הארץ. מוכנים? קדימה!".

אכן, היו מהם שרצו לעמוד קרוב אלי, ומהם שרצו להיות אלו שמניחים את הבגדים במקום. הצעתי שבכל פעם שנעשה זאת נחליף תפקידים. על כל פנים, הם אהבו זאת מאד והמטרה איחדה אותם וגם גרמה להם לשתף פעולה.

היו פעמים בהם נפלו יותר פריטים ממה שהקצבנו לעצמנו אז החלטנו שבפעם הבאה נשתדל יותר בעזרת ה'…

ב. בנוגע למטלות בבית. לדעתי זוהי זכות אשר היא גם חובה אך אינה רשות. כחלק מהמצווה לחנך את ילדינו, עלינו להקנות להם ערכים טובים ונכונים להמשך חייהם גם בנוגע לסביבה בה הם חיים. כל בר דעת מבין שעליו לשמור על סביבה נקייה, להתחשב בזולת וכו'. פרקים שלמים בגמרא מוקדשים לדינים שבין אדם לחברו, האמון שביניהם והחובה שלא לגרום נזק לזולת כדוגמת החופר בור ברשות היחיד או הרבים, המפקיד אצל חברו, שומר חינם, שומר שכר, שומר אבדה וכו'.

לכן, המטלות שבבית הם הכנה מצויינת להמשך חייהם של הילדים. ולמרות שנשים רבות מעדיפות לסדר לבד ואינן מניחות לילדיהן להושיט יד בבית, אך למען החינוך חשוב להרגילם להושיט יד ולקחת חלק בלסדר את הבית, להרחיק סכנות, לשמור על נקיות וכו'. וחוץ מזה – הרבה יותר נחמד להתגורר יחד כבר עכשיו כשכל אחד מבני הבית מרגיש שכולם כאן דואגים לתחזוקה הכללית ומשרים אווירה נעימה.

לשם כך יש להסביר להם : "כשאנו עוזרים בבית זה מחזק אצלינו את האיכפתיות לסביבה בה אנו חיים. זהו חלק חשוב מאד בדרך ארץ כבר עכשיו ולכל החיים".

כשהם מסיימים את המטלות שלהם ראוי להודות להם על כך, "יישר כח לכולם!"ולציין ש"כעת נחמד ונעים יותר לחיות כאן!". למרות שזה אולי ישמע דבר של מה בכך, אך ראוי להודות להם שוב ושוב ולא להתעייף. ובכך אנו פועלים בשניים – א) מחזקים אצלם את הידיעה שהם עשו דבר טוב וחשוב שתרם לכלל. ב) מלמדים אותם שהמילה "תודה" צריכה להיאמר ואין ראוי לחסוך בה.

כמובן, שההורים צריכים להתיישב היטב על מנת לדעת אילו מטלות מתאימות לכל ילד. לא יעלה על הדעת להטיל על ילד בן ארבע לשטוף את הכלים בשעה שהוא אפילו לא מגיע לכיור…

ואכן, יש הורים המכינים רשימה של מטלות אותה הם מציגים לילדיהם ושואלים לדעתם מה כל אחד מעוניין לעשות ואילו מטלות מתאימות לו ביותר. ניתן לעשות זאת גם בצורה של משחק כהטלת קוביה, חץ המסתובב על נייר בצורת עיגול ונעצר על מטלה מסויימת, הכנת לוח קליעה למטרה שכתובות עליו מטלות שונות וכל ילד זורק חץ ומגלה באיזו מטלה הוא פגע וכן הלאה.

לגבי ילד המסרב לשתף פעולה בכל תוקף ולא מעוניין להושיט יד. גם אז אין צורך להגביה את הקול ולצאת מהכלים אלא לנסות ליצור איתו קשר על ידי משפט כגון :"אני מבין שלא כל כך מתחשק לך לסדר כרגע". יתכן מאד שהוא יענה ויגיד שאכן לא מתחשק לו ואז יהיה ניתן להמשיך איתו את השיחה ולהסביר שלמרות שאנו מבינים שזה קצת קשה לו כרגע אך בכל זאת זה מאד חשוב שיתרום את חלקו בעזרה בבית. או שניתן להציג לו בחירה אם לסדר עכשיו או בעוד כמה דקות.

במידה והוא מתעקש שלא לעזור, כדאי לתת לו לחוות את ההשלכות למעשיו. אם הוא לא מחזיר את הספרים למקום, אפשר לומר לו שאנו לא רוצים שהוא יוציא יותר ספרים עד שנחליט אחרת ואולי גם להעביר את ספריו לתקופה מסויימת לארון שאין לו גישה אליו.אם הוא לא מוכן לעזור בלסדר את הסלון יחד עם כולם נוכל לומר לו שאנו לא חפצים שהוא ישהה בסלון עד למחר או עד שיקבל על עצמו לעזור.

הכל תלוי בגילו של הילד ובעניין עצמו. אם אומרים לילד בן חמש, שש שרק מבלגן את הסלון ולא מעוניין לסדר שלעת עתה אין לו להימצא שם, זו פעולה שעם כל הצער שיהיה לו, הוא יוכל לסבול את העניין ולקבל על עצמו לתקן. אך ילד בגיל שלוש עשרה ומעלה יפגע מכך עמוקות וירגיש שמתייחסים אליו כאל תינוק. זה עלול לגרום לריחוק. ולכן כל ערום יעשה בדעת.

וכבר ידוע לך שגם במצבים כאלו תמיד אעדיף לומר משפט המעיד על האהבה שיש לי אל הילד מצד אחד ועל רצון לתקן את מעשיו מצד שני. משהו כמו : "שמע מתוק שלי, אני באמת חושב שאתה ילד מיוחד מאד ואתה מתנה קדושה שקיבלתי מה'. אבל אני באמת חושב שאתה צריך להתרגל להחזיר את הספרים לארון. עד אז, אני מעדיף שלא תוציא משם שום ספר. אני בטוח שאתה מבין את זה".

ג. בנוגע לדמי כיס. ראשית, זהו עניין מאד אישי ופרטי לכל משפחה. לא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה להעניק סכום מסויים לכל ילד. לצערינו הרב יש משפחות הסובלות מעניות גדולה מאד, ירחיב ה' וישפיע שפע גדול על כלל ישראל!

אך כעת אדבר על אלו שכן יש באפשרותם ואדגיש שיש בדמי כיס מעלה חשובה בכך שהילד לומד להיות אחראי על רכושו ולכלכל את צעדיו במשפט. וזה לימוד חשוב להמשך חייו. כלומר – ילד שהצליח לחסוך סכום מסויים יוכל לבזבז אותו על קניית ממתקים או שיוכל להמשיך ולחסוך עד שיקנה בו דבר משמעותי יותר (כגון ספרים, בגדים, או משחק רציני ומכובד לזמנו הפנוי). ככל שהוא יתנסה יותר בכיצד לנהל את כספו, כן הוא יחכים וידע לעשות זאת טוב יותר בהמשך חייו. לשם כך, יש להעניק לו דמי כיס מפעם לפעם (ולא נורא אם בתחילה הוא אכן מבזבז על "שטויות" משום שכאמור – כך הוא לומד, מתנסה ומחכים. ובנוסף – גם אנו כמבוגרים מבזבזים לפעמים על "שטויות"…).

היתה תקופה בה לא יכולתי להעניק לילדי סכומים העולים על שתי מטבעות קטנים לכל אחד בכל שבוע. אמרתי להם :"ילדים מתוקים שלי, זה מה שאוכל לתת לכם כרגע. תוכלו לקנות בזה משהו קר בדרך חזרה מהתלמוד תורה ולהתרענן. או שתוכלו לחסוך את זה למשהו גדול יותר. תחליטו".

ואכן חלקם מיהרו לקנות בזה שלגון פעם בשבוע, חלקם העדיפו לחסוך ולקנות פעם בשבועיים ממתק גדול יותר וחלקם חסכו לדברים אחרים לגמרי. זהו לימוד חשוב לחיים!

אכן, אם רואים שהילד נוהג בפזרנות יתרה וממהר לכלות את דמי הכיס על ממתקים וכדומה, כדאי להסביר לו שחשוב להפעיל שיקול דעת בעניין ובמיוחד עבור תקופות בהן כדאי לעשות בכסף שימוש מועיל יותר. לדוגמא :קצת לפני החופש כדאי להזכיר לילדים שעל מנת שלא ישתעממו בחופש הקרב ובא, יהיה כדאי לקנות משחקים, ערכות יצירה, ספרים וכו'. אבא ואמא ישתדלו לשלם על הדברים הללו אך חשוב ונחוץ שגם הילדים יקחו חלק (במידה ויש בכך צורך) וישתדלו מעתה שלא לבזבז את דמי הכיס על ממתקים אלא לחסוך עבור המטרה הנזכרת.

אגב, מסופר על צדיקים קדושים שאף הם קיבלו מהוריהם דמי כיס ויש מהם שתרמו לקופות צדקה, ויש שהעדיפו לשלם למלמד שלהם על מנת שילמדם עוד דף גמרא ויש שפתחו גמ"ח לעניים!

על כל פנים, דמי הכיס לא אמורים להיות קשורים לשיתוף הפעולה והעזרה בבית. ילד צריך לקחת חלק במטלות בבית, וראוי שגם יקבל דמי כיס. אך לדעתי אין לקשור בין הדברים.

מכל האמור עולה שילד המקבל דמי כיס עבור ביצוע מטלות בבית, למעשה אינו מקבל דמי כיס אלא משכורת על עבודתו. כמדומני שאינו מן הראוי לחנך את ילדינו על תקן של מקבלי משכורת… בנוסף – הורה המשלם לילדו עבור ביצוע המטלות, למעשה מעביר לו מסר תמוה :"תוכל להתרשל ולזלזל בביצוע המטלות. הרוטב ישאר על השולחן, הפח יעלה על גדותיו והניירות ישארו על הרצפה. אלא שאז לא תקבל את הסכום המלא עליו סיכמנו". האם אנו באמת מעוניינים להעביר לו מסר כזה? האם אנו באמת חפצים שהוא ילמד לזלזל באחריות שהוטלה עליו? האם באמת נצליח לשתוק לאחר שהרוטב ישאר על השולחן?…

כללו של דבר :

• ילד צריך לקחת חלק פעיל במטלות של הבית וללא שום קשר לדמי כיס או לתשלום מסויים. אם אנו לא מצליחים לפעול אצלו את הדבר הזה, ראוי לנו לחזק את הקשרים איתו ולתרגל דרכים המביאות לשיתוף פעולה לאחר שנבין שאנו ההורים ובידינו הסמכות והכח לדחוף קדימה את ילדינו. הורים! אל תחששו! הילדים שלכם זקוקים שתראו להם שאתם חזקים ויודעים מה אתם רוצים. חשוב שהסמכות והכח ישארו בידכם.
• ראוי להעניק לילד דמי כיס במידת האפשר וללא שום קשר בשיתוף הפעולה שלו לגבי המטלות של הבית. כמובן שאם הוא עמד במטלות שלו בצורה מעוררת התפעלות ששימחה את לב ההורים, תמיד נחמד במידת האפשר לשמח גם אותו – "נהנינו מאד מהסדר שעשית כאן. גם לנו מתחשק לשמחה אותך עם איזה דבר".
• ילד שלא מעוניין לשתף פעולה, ראוי לתת לו לחוות את ההשלכות למעשיו וזו אינה ענישה ואין צורך לצרוח עליו. להיפך, גם אז ניתן להתחיל את השיחה איתו במשפט כמו : "יצחק, אתה כל כך מתוק ויקר לי. ואני רוצה לדבר איתך על העניין הזה של לקחת חלק בלסדר את המטבח…".
• על מנת לגרום לילד לשתף פעולה ישנן דרכים שונות ובראש ובראשונה יש לשמור על קור רוח ולדבר בנחישות.
• המילה "תודה" היא מילה חשובה המעידה על מידות והכרת הטוב לזולת. חשוב להרגיל את הילד לשמוע אותה מאיתנו. הדבר יחזק אותו להמשיך בדרכו הטובה ויחנכו להודות לזולתו.

בהצלחה…