שאלה : 

אני מחנך כיתה ופעמים רבות עולה נושא האמון על הפרק. אני מבין שאמון בין המלמד לתלמיד הוא עניין גדול מאד התורם בכל המישורים. השאלה היא – איך מצליחים לבנות וליצור אמון אמיתי?

תשובה :

שאלה נפלאה! אולי גם אפשר לומר שחיכיתי שמישהו סוף סוף ישאל אותה. כבר הסברתי רבות אודות יסוד היסודות בחינוך והוא שמירה על קשר חזק עם הילד. את הקשר הזה יש לטפח באופנים שונים שעליהם כבר דיברתי וכתבתי במקומות שונים.

חוליה חשובה בשרשרת הנקראת "קשר בריא" היא האמון ההדדי. אלא שלפני שאנו עוסקים בשאלה איך בונים אמון, יראה לי שיש לשאול לפני כן – על פי מה נקבע אמון ובמה הוא נבחן?

ראשית, אבקש לסתור את הדעה הרווחת שאמון תלוי במעשים והצלחות. כלומר, כשהמבוגר אומר לילד מה הן דרישותיו או ציפיותיו ממנו וכעבור זמן התגלה שהילד לא עמד בכך, הרי שהאמון הופר. לדוגמא :ההורה ביקש מהילד להכין את שיעורי הבית ויום למחרת חזר הילד עם פתק מהמורה על שלא הכין שיעורי בית. הרי שהוא לא עמד בציפיות והאמון הופר.

וזו טעות. ממש לא כדאי לבנות אמון על סמך הצלחות במעשים אלא על גילוי רצון וכוונות.

הסיבה לכך נעוצה באמון שיש לאדם בעצמו. האם לא ארע לנו מקרה בו נכשלנו ללא כוונה רעה למרוד או להכעיס? ידענו שעלינו לנהוג באופן מסויים אך מה לעשות… נהגנו בצורה שונה…

גם לאחר הכישלון עדיין האמנו שאנו אנשים טובים אלא שהתקשינו לעמוד במטלה ולא מתוך כוונה רעה. במילים אחרות : ידענו לדון את עצמינו לכף זכות. בספרי "הכיתה אתגר למורים" הסברתי שחשוב שלא להטיל על הילד מטלה שאין בכוחותיו לעמוד בה ואפילו שתהיה קדושה וחשובה ככל שתהיה. בספרים הקדושים העניין הזה נקרא 'צמצום'. מוכרח שיהיה צמצום, אחרת – ריבוי השמן יגרום לכיבוי הנר. חשוב והכרחי למצוא דרכים להביא את הילד להצליח לעמוד במטלה לפי יכולתו ולתת לו לחוש את ההצלחה.

גם בנוגע ליצירת אמון בין המבוגר לילד יש לשים לב לכך. אם הציפיות והדרישות שהמבוגר דורש מהילד אינן עולות בקנה אחד עם יכולותיו או ההרגלים שהיה רגיל בהם נכון לשלב הנוכחי של חייו, הוא יתקשה לעמוד בהן וסיכויים רבים שהוא יכשל אלא שמתוך נימוס או אולי מתוך חשש מתגובה לא נעימה, הוא ינסה להסתיר ולחפות את כשלונו בפני המבוגר. אך בשעה שהכשלון יתגלה, המבוגר יתריס כנגדו :"לא עמדת במה שאמרתי לך! איני יכול להאמין לך מעתה!".

זה לא הוגן.

לכן חשוב לבנות אמון על סמך רצונות, כוונות, השתדלות. ולאו דוקא על סמך הצלחה ועמידה מלאה בדרישות.

פעם לימדתי תלמידים בוגרים בני חמש עשרה ושש עשרה. היה ביניהם תלמיד שממש התקשה להגיע בזמן לתפלת שחרית. לראות אותו מתפלל במניין עם כל הבחורים היה מחזה נדיר.

אם הייתי מבקש לבנות את האמון שלי איתו על סמך הגעה בזמן, זה היה נידון לכשלון וקרוב לודאי שהייתי נאלץ לומר לו :"הרי ביקשתי ממך להגיע בזמן ושוב איחרת. איך אוכל להאמין בך ולסמוך עליך?!".

לכן, במקום זה, בחרתי לבנות את האמון בינינו על סמך רצונות וכוונות טובות. הסברתי לו שאני מבין שמאד קשה לו לקום ולהגיע בזמן. זה באמת לא קל למי שלא הורגל בכך. שאלתי אותו מה לדעתו הוא יוכל לעשות בכדי לשפר את זה ויחד הגענו למסקנה שהוא יוכל להגיע עשר דקות לפני סוף התפלה…

עבור בחור אחר זה היה ממש חוצפה להגיד את זה. אבל בעבורו זו התקדמות גדולה! סיכמנו ששווה לנסות והוא באמת השתדל והיו פעמים שהוא גם הצליח להגיע עשר דקות לפני סיום התפלה. כעבור תקופה שוב שוחחנו והוא השתדל להקדים בעוד כמה דקות.

מה אומר לך, עד לסוף השנה עדיין היו פעמים שהוא כלל לא הופיע לתפלה. אך היו פעמים רבות שהוא היה מהראשונים לתפלה! מאוחר יותר התברר לי שבגלל האמון שנתתי בו והקשר הטוב שנוצר בינינו, הוא כל כך רצה להצליח להגיע כמה שיותר מוקדם לתפלה עד שהוא שכר את שירותיו של אחד מהחברים ושילם לו בכדי שיעיר אותו בבוקר!

הרי שהאמון בינינו היה בנוי על כבוד ורצון להתקדם. כיבדתי את המצב שלו ואת הקשיים איתם עליו להתמודד ולכן יכולתי לקבל שלהגיע עשר דקות לפני סיום התפלה זה גם כן משהו. בעבורו. האמון שהיה בנוי על שמחה ברצון, בהשתדלות, בעמל ובפעמים בהן הוא כן הצליח לעמוד במטלה שהציב לעצמו, הוא שהביא אותו להתקדם.

אמת, עדיין נראה שלא פעלתי מאומה, אך בהמשך הדרך הבחור הזה התחתן, הקים בית והביא ילדים ההולכים בדרך ה'. האם זו לא הצלחה? האוירה הטובה שהיתה בינינו גרמה לו לרצות להישאר בחיק היהדות. נסה לתאר מה היה קורה אילו הייתי מתעקש איתו להגיע בזמן וגוער בו על כשלונותיו.

שוב ושוב אני חוזר בפני הורים ומורים על המשפט : "אסור שהרצון שלנו לראות את הילד שומר והולך בדרך היהדות, יהרוס את היהודי שבו". מבוגרים עם כוונות טובות וכנות לשמר את היהדות, הולכים ביד קשה עם הילד ולמעשה גורמים לו למאוס בעובדה שהוא יהודי.

ההערה הזו שייכת לעניינים שונים כמו עקרונות שלפעמים מתעקשים עליהם עם הילד ברגע זה, אך מאד יתכן שכבר בעוד כמה ימים (או אולי אף בעוד מספר רגעים) כבר לא יהיו תקפים לגבינו. ומשכך – על מה כל הרעש וההמולה?

לדוגמא : הורה החליט שבנו צריך לשבת בחצי השעה הקרובה וללמוד (מבלי לדון כעת האם בכלל טוב לכפות ילד ללמוד ובפרט שכבר למד בחלק גדול מהיום בתלמוד תורה). הגם שממבט ראשון זו נראית החלטה נפלאה ומה עוד יותר טוב מאשר שהילד ילמד. אך האם זו החלטה שההורה יעמוד עליה בכל יום או שזו איזו מן "הארה" שנכנסה בדעתו כרגע? אם אכן מדובר במשהו רגעי אז כדאי לרדת מזה מלכתחילה. משום שאותו הורה יכול להתעקש עם בנו, לגעור בו ואפילו לנקוט באמצעים שונים שיגרמו לילד לשבת בעל כרחו וללמוד באותה חצי שעה. אך כבר למחרת מחמת סידורים ועיסוקים שונים ההורה כבר שכח מכל העניין וחצי השעה פרחה לה מבלי משים לב.

הילד נשאר עם טעם מר בפה שסתם התעקשו איתו ביום האתמול וההורה מוצג כלא שיטתי ואולי אף חסר עקרונות משמעותיים. לכן, חשוב מאד שבטרם מתעקשים על עקרון מסויים ומחליטים שהוא המטרה הבאה לטובת חינוך הילד, ראוי לבדוק עם עצמנו האם אנו באמת מתכוונים לעמוד בו לאורך ימים. שיהיה משהו רציני ועקבי. ולא פחות חשוב – משהו האחוז במציאות המשפחתית. הרי לא יעלה על הדעת לנסות להצמיד את הילדים לעקרון לברך ברכות בקול רם בשעה שההורים עצמם לא אוחזים בזה…

טרם אכלה לדבר אספר לך סיפור נוסף השייך לאמון. בתקופה בה לימדתי במסגרת מסויימת, היתה הוראה מההנהלה שלתלמידים אסור להביא מכשיר מסויים למוסד. יתכן שאם היו מתייעצים איתי קודם לכן הייתי אומר שלעניות דעתי איני מוצא סיבה לאסור את המכשיר שיותר שימש כמשחק לשעות ההפסקה. אך ההחלטה נקבעה עוד לפני שנכנסתי ללמד באותו מוסד ולכן לא היתה האפשרות להתייעץ איתי.

בכל אופן – כללים הם כללים והוריתי לכל תלמידי שהמכשיר המדובר הוא מחוץ לתחום ואין להביאו למוסד. בתקופה מסויימת ההוראה הזו הלכה ונטשטשה וכמה תלמידים החלו להביא את המכשיר. שוחחתי איתם בצד וביקשתי שיחדלו.

והנה ביום מן הימים הבחנתי בתלמיד המחזיק את המכשיר בשעת ההפסקה ותיכף כשראה אותי מיהר להכניסו לכיס. קראתי לו וביקשתי את המכשיר והדגשתי שהוא ישוב לקבלו ממני בסוף היום ולאחר מכן שלא יביאו יותר. אלא שהוא לא מיהר להעביר אותו אלי וגם לאחר שנכנסתי לכיתה ולחשתי לו שלא שכחתי מהעניין ואני ממתין לקבל את המכשיר זה לא הועיל.

ביקשתי ממנו שימתין לי בחוץ ותיכף אגש אליו. לאחר שסיימתי לקרוא את רשימת התלמידים ולוודא שכולם חזרו מההפסקה יצאתי לבחוץ וכה אמרתי : "המכשיר עצמו כבר לא כל כך מעניין אותי. הנקודה המרכזית בכל הסיפור הזה כרגע היא החשיבות של המילה שלי ושל כל המוסד בעיניך. אחת מהמטרות שאני שואף להשיג עם תלמידי היא שלא יחביאו ממני דברים ולא ישחקו איתי מאחורי הגב. ולכן אתה יכול לשמור את המכשיר אצלך ואיני מעוניין יותר שתעביר לי אותו. יש כאן נקודה אחרת וחשובה הרבה יותר שאנחנו צריכים לעבוד עליה אלא שאינני מעוניין להחליט עכשיו כיצד אמשיך איתך משום שזה דבר המצריך מחשבה. אחשוב על כך ואפנה אליך".

בדברים האלה ביקשתי להעביר לו כמה מסרים :

• אינני מחפש לתפוס את תלמידי בקלקלתם וכשאצליח אמהר להעניש אותם. להיפך! אם כבר תפסתי אותם בקלקלתם לא אמהר להגיב אלא אקח את הזמן, אחשוב, ואם צריך גם אתייעץ ובלבד שלא אפעל מתוך דחפים הנובעים מנקמה או כעס וכדומה.
• אמון. המכשיר אותו החזיק התלמיד אינו בעיה בפני עצמה אך הוא מסמל את הלך הרוח של התלמיד. אני שאפתי לאמון בתלמיד ושמילה שלי תהיה מילה אצלו. והנה לפתע הוא הפר את האמון והסתיר ממני. לכן מהרגע הזה המכשיר כבר לא כל כך מעניין אותי אלא מה שנחשף בעקבותיו.

כעבור יום פגשתי את התלמיד בשעות הערב באזור בית הכנסת. קראתי לו ואמרתי : "כפי שאמרתי לך אכן חשבתי על הדברים. לא מיהרתי להגיב למעשה שלך בו הפרת את הכללים והבאת את המכשיר משום שאיני אוהב לפעול מתוך לחץ, כעס או נקמה. לקחתי את הזמן וחשבתי. ומה שיש לי לומר לך כעת זה שחשוב לי ליידע אותך שזה לא משנה אם הכלל של המוסד מוצא חן בעיני או לא, בכל מקרה עלי להתאים את עצמי למסגרת ולא לחתור תחתיה. בכך שהבאת את המכשיר התברר לי שעדיין אין מספיק חשיבות למילה שלי אצלך ואת הדבר הזה אני מבקש לתקן. כמובן שתוכל להמשיך ולהסתיר ממני דברים שונים אך העניין הזה יזיק לך בהמשך החיים. לא כדאי לך להתרגל לנהוג כך. אנשים רבים לא יאהבו את זה. אני רוצה שנתחיל מחדש ותרגיש בנח להיות כנה איתי עד שאפילו אם המכשיר נשכח אצלך בכיס אתמול והיום כשהגעת לכיתה גילית שהוא נשאר שם, תיגש אלי ותיידע אותי על הדבר ואני אשמור לך עליו עד סוף היום. אמון בין בני אדם הוא ערך עליון וחשוב להתחיל לתרגל אותו".

הוא שמע והיה ניכר שהוא מעוניין לקבל. גם לאחר השיחה הזאת היו עוד כמה פעמים שגיליתי שהסתיר ממני דברים שונים. לא ביקשתי "לתפוס אותו על חם" בכל פעם אך לפעמים הייתי חוזר איתו על המטרה שלנו – לסמוך אחד על השני, לכבד מילה של האחראי שבמקרה הזה היה אני. במשך הזמן זה חדר לתודעתו יותר ויותר עד שכבר חשתי בעצמי שיש בינינו אמון. היש טוב מזה?

כמובן שצריך מורים עם הרבה רצונות וכוונות טובות על מנת שיוכלו לבנות אמון עם התלמידים. ומאחר שהשאלה הזאת היתה מספיק חשובה לך בכדי לשאול, אני מאמין שגם אתה אחד מהם.

בהצלחה…