שאלה :
במהלך השנים בהן לימדתי נתקלתי בהרבה תלמידים שאין להם חשק ללמוד. מבצעים, פרסים, טיולים וכו' בקושי שקידמו אותם. אכן, בתחילתו של כל מבצע חדש הם גילו עניין אך תוך זמן קצר הם הפסיקו לנסות והתייאשו. מה ניתן לעשות עם תלמידים מסוג זה?
תשובה :
לפני שנראה מה ניתן לעשות איתם, ראוי ללמוד עליהם מספר דברים ולהכיר את הבעיה.
אתה מתאר תלמידים הסובלים מקשיים בלמידה. ה' יתברך ברא את בני האדם שונים זה מזה ועלינו ללמוד לקבל אחד את השני. גם חכמים גדולים מתמחים בדברים שונים. האחד יודע להכין בגדים בצורה נפלאה. השני יודע לתקן בעיות וסתימות בצנרת שכמעט ואין דומה לו.
בתחום הרוחני אנו מבחינים שיש תלמידי חכמים הבקיאים בגמרא, ויש בעלי אגדות. יש מי שיודעים לברר הלכה על בוריה ויש מי שיודעים לחזור על פסוקים בעל פה!
הכלל העולה הוא שיש שוני בין בני אדם. כזה הוא השוני בין תלמיד שמתמודד יפה עם הלימודים בכיתה לבין תלמיד שקשה לו.
תלמידים מסוג זה מספרים שקשה להם להתרכז, הם שוכחים דברים חשובים, גם חזרות אין ספור על אותו עניין לא יכולות להבטיח שבסופו של דבר יצליחו לזכור את הנדרש. פעמים רבות הם מגיעים לכיתה עם הרגשה ש"הנה היום אני הולך להצליח!" אך תוך זמן קצר הם שוב שוקעים בתרדמה ונעלמים…
הדבר הזה מכניס בהם ייאוש עמוק ובסופו של דבר, ככל שהם יחוו ארועים כאלו, הם ילמדו שחבל להם אפילו לנסות. הלימודים הם לא בשבילם. טוב יותר וחכם יותר יהיה להמתין להפסקה. שם לפחות אפשר לרוץ ולשמוח קצת.
אספר לך דבר מעניין. ראיתי בספרו של הצדיק הקדוש ר' נחמן מברסלב זי"ע שיר שכתב (ומופיע בתחילת הספר). וכך כתב באחד מבתי השיר : "חזק ונתחזק ואל תהיה כפיל הגדול וכגמל אפילו כשמשכהו בחטמו העכבר לא יבעט בו. וכל זה מחמת שטות שאין יודע מכחו. אבל נפשי הפקחת וחזקה…".
את השורות הללו הבנתי היטב רק כשיצא לי להביט בתמונה שהציג בפני ידיד טוב. היתה זו תמונה של פיל גדול הנמצא אי שם באחד מגני החיות ברחבי העולם. לרגלו היה קשור חבל שמצדו השני היה מחובר למוט קטן במרכז החצר. זהו חבל שנועד למנוע מהפיל לברוח ונתן לו להסתובב סביב המוט.
הסתקרנתי לפשר הדבר. הלא פיל ענק כזה בקלות יכול לנתק את עצמו מהמוט. במשיכה קלה יעקור את המוט ויוכל לצאת לחופשי. מדוע אינו מנסה?!
ביררתי את העניין אצל מי שמבין בדברים הללו. מתברר שעוד בעודו פיל קטן קשרו את רגלו אל המוט. בגילו הרך ניסה לנתק את עצמו אלא שכחו לא היה רב ולא עלה בידו. ככל שניסה גילה שאין בכחו להתמודד עם המוט ולבסוף נכנע. הוא השלים עם העובדה שאינו יכול לעקור את המוט ולכן בשלב מסויים גם הפסיק לנסות וכך גדל עם אמונה שמהמוט אי אפשר להתנתק. אלא ששכח פרט קטן וחשוב…
כל זה ארע בקטנותו אך כעת הוא כבר פיל גדול וכחו רב!!!
כשלונות הילדות "העניקו" לו ייאוש לכל ימי חייו. הוא אפילו לא מנסה.
זהו פירושן של דברי הצדיק : "חזק ונתחזק ואל תהיה כפיל הגדול וכגמל אפילו כשמשכהו בחטמו העכבר לא יבעט בו. וכל זה מחמת שטות שאין יודע מכחו". הפיל הגדול אינו יודע מכחו. דבר זה קורה גם לילדים שחוו כשלונות אין ספור בילדותם. הם מתייאשים מלנסות. אלא ששוכחים פרט חשוב : כעת הם גדולים! שכלם התפתח ויכולתם גדלה! חשוב לדחוף אותם לנסות שוב – אסור להתייאש!
נחזור לעניין. תלמידים שכאלה מספרים שגם במקרים בהם הם משקיעים, משתדלים, חוזרים ומשננים. אך כשמגיעים לרגע האמת – הם שוכחים ומרגישים בלתי מסוגלים… אין להם הסבר לאותם ימים קשים שהם חווים. הכל היה נראה כל כך יפה ולפתע…
האמת היא שגם אצל מבוגרים אנו מוצאים דברים כאלה. האם לא ארע שקשה לקום מהמיטה? האם לא היה יום שבו הרגשנו שחבל אפילו לנסות? יצאנו מהבית ללא חשק?
לעומת זאת ישנם ימים שפשוט מתקיים בנו "יתגבר כארי לעבודת בוראו" ואנו מזנקים מהמיטה וצועדים לקראת יום מוצלח. אלה שאצל ילדים הסובלים מקשיים בלמידה התדירות של התחלופה בין חשק לאי-חשק, ובין הצלחה לכשלון היא גבוהה מאד. יש ביניהם ילדים שחווים שינויים בהרגשות לא רק מדי יום אלא כמעט בכל שעה! הם נמצאים במסגרת לימודית הדורשת מהם להתמודד עם לימודים בצורה ואופן שקשה להם.
הגורם לשינויים הללו נעלם מבינתנו. הן אמת, בשולחן ערוך נאמר (או"ח סי' ד' סעי' י"ח) : אלו דברים צריכים נטילה במים. הקם מהמטה. והיוצא מבהכ"ס וכו' ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל אם תלמיד חכם הוא תלמודו משתכח ואם אינו תלמיד חכם יוצא מדעתו.
הרי שכשלא מקפידים על נטילת ידיים אפשר לצאת מדעתו, כלומר מתייאשים ומרגישים הרגשה רעה וחשוב מאד ליידע את הילדים על כך. זוהי הלכה בשולחן ערוך!
על כל פנים, סיבה נראית לעיניים אין לנו ואולי גם לא צריך. מה שבטוח הוא מה שאומר שלמה המלך (קהלת, ז') : "ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" ופרש"י : ביום שיש בידך לעשות טובה היה בעושי הטובה.
כלומר, יש לנו ימים טובים וימים רעים וחשוב להכיר בכך וביום שאתה מרגיש טוב ויש בידך לעשות טובה – עשה אותה! זהו זמן להתקדם (ובאגרת הקודש פי"ב כתב בעל התניא זי"ע :'וכנראה בחוש באדם התחתון הנקרא עולם קטן שלפעמים הטוב גובר ולפעמים להיפך ח"ו ואין שלום בעולם עד עת קץ שיתברר הטוב מהרע').
וכעת אספר לך כיצד נהגתי עם אחד מאותם תלמידים עליהם שאלת (וכמוהו היו רבים). גם הוא היה מתקשה בלימודים והתייאש מהם. את השיעור היה מבלה בעיסוקים שונים והיה ממתין להפסקות.
יום אחד לקחתי אותו לשיחה אישית וכך פחות או יותר אמרתי :
אני רוצה לדבר איתך עכשיו על ימים טובים ועל ימים רעים. ימים טובים הם ימים שבהם אנו קמים בבוקר ומרגישים טוב. יש לנו חשק לעשות כל מיני דברים בימים האלה. לעומת זאת, יש ימים רעים שבהם אין לנו חשק לצאת מהמיטה ונראה שהכל הולך להיות גרוע.
לקחתי דף ורשמתי "ימים רעים". שאלתי את התלמיד מה לפי דעתו גורם לנו לימים הללו? והוא אמר : מזג האוויר. כשקר בחוץ אז אין חשק לכלום. גם כשמישהו מציק לך אז זה הורס את כל היום.
רשמתי את הדברים ואחר כך כתבתי "ימים טובים". שוב ביקשתי שיספר מה לדעתו גורם לימים טובים והוא אמר כשהשמש זורחת, כשמישהו מביא לך משהו.
כך בעצם גרמתי לו להיות מודע לעניין הזה. כשיודעים דבר הרבה יותר קל להתמודד איתו. מתברר שילדים נוטים לייחס חשק או אי-חשק לגורמים שאינם קשורים אליהם (מזג אויר, מישהו שהרגיז או שימח אותם). הגם שיש בזה מן האמת אך צריך ללמדם איך להתייחס אל עצמם כגורמים משמעותיים. "אני כן יכול!".
שאלתי אותו כיצד לדעתו ניתן לנצל את הימים הטובים בהם אנו מרגישים חשק ורצון על מנת לעשות בהם כל מיני דברים טובים. הוא השיב שכדאי לנסות ללמוד יותר, להתפלל יותר ולעשות דברים טובים.
ואז ביקשתי שבכל פעם שהוא מגיע לכיתה ביום טוב אז שיודיע לי על כך. שיעביר לי פתק או שיאמר לי "אני מרגיש שהיום הולך להיות לי יום טוב!". זה הזמן לנצל את ההרגשה הטובה הזאת ולהתקדם! (והילדים הללו אוהבים להעביר פתקים : "הרב! אני בטוח שהיום ילך טוב מאד!", "נראה לי שהיום הוא יום טוב").
הפסוק הנ"ל התפרש אצלי באופן נוסף כמדבר אל המלמד : "ביום טובה" אצל התלמיד "היה בטוב" וזה הזמן להכניס בו לימוד, תפלה וערכים טובים. זהו יום טוב אצלו ויש לו חשק לקבל ממך. אך "ביום רעה" אצל התלמיד "ראה" להתחשב בו ואל תדרוש יותר מכפי יכולתו. העבר עיניך מכל מיני טעויות ואי חשק שלו ללמוד. ובקיצור – אל תכביד עליו!
בנוסף, חשוב להגדיר מטרות (או מטלות) שהילד יכול לעמוד בהן. העניין הזה שייך לגבי כל אדם אך במיוחד לגבי ילד המתקשה בלימודים. ילדים רבים חושבים שעליהם להתחרות או לעמוד בדרישות השייכות לכולם. ישנה תחרותיות בין ראובן לשמעון לגבי היכולת להבין את הגמרא או לגבי מי מתפלל יותר יפה. כל בר דעת מבין שאין שום טעם לערוך התחרות בין אדם ההולך על שני רגליים בריאות לבין אדם ההולך בעזרת קביים… כן הדבר בכל סוג אחר של התחרות והשוואה.
זוהי תחרות שנועדה מתחילתה לכשלון. שהרי ראובן יוכל לעשות את הדברים רק לפי הכוחות והיכולת שלו והאמצעים העומדים לרשותו. במידה ולשמעון יש יכולת גבוהה יותר אין לראובן שום סיכוי נגדו וזה לא דבר שקשור לראובן. לכן לימדונו חז"ל להיות "המכיר את מקומו" ולבדוק "מה אני מסוגל" ולהשתדל לשפר את זה.
טבען של הבריות לנסות ולהתמודד עם אתגרים אשר נראה להם שיוכלו לעמוד בהם. מן הסתם ראית ילדים המתחרים בריצה. כל אחד מהילדים הללו באמת האמין שיוכל לנצח או לכל הפחות להיות קרוב מאד לחברו. קשה להעלות על הדעת שראית ילד על כסא גלגלים המנסה להתחרות עם הילד המהיר של הכיתה…
כלומר – ככל שהילד מרגיש ומאמין שיש לו סיכוי לעמוד בהתחרות הזאת – כן הוא ינסה. וככל שהוא מבין שאין לו את הכוחות שיש למתחרה השני – כן הוא יתייאש.לכן עיקר ההתחרות צריכה להיות אישית אשר זהו תחום הקרוב יותר לתלמיד.
במילים אחרות – אם כבר להתחרות עם מישהו, עדיף להתחרות עם עצמי. לנסות ולשפר את עצמי יותר ויותר. בכל יום שיהיו בעיני כחדשים ולא איכפת לי כיצד נראה הדבר בעיני אחרים. גם תופר בגדים, ראוי לו להציב לעצמו מטרות שיוכל לעמוד בהן על מנת לשפר את עצמו. זו תהיה החמצה אם ינסה להתחרות עם תופרים אחרים, ובפרט עם כאלה שיש להם כלי מלאכה העולים על הכלים העומדים לרשותו. לעומת זאת אם ינסה לשפר את עצמו באמצעות הכלים העומדים לרשותו זה מציאותי ומועיל.
אגב, כמעט בכל כיתה בה לימדתי הרגשתי צורך להעביר את המסר הזה לתלמידים : חבל לנסות ולהתמודד מול מישהו אחר. יתכן שהכלים העומדים לרשותו הן בגשמיות, הן ברוחניות הם טובים מהכלים שלי. זה בזבוז זמן לתת לאדם החסר רגל אחת להתחרות בריצה עם אדם בעל שתי רגליים בריאות הרץ כצבי. והתלמידים מבינים את זה ולומדים שבאמת עדיף להתמקד בשיפור ההישגים האישיים ולא לנחול אכזבות בהשוואה מול אחרים.
הגמרא (תענית כא:) מספרת על רופא מקיז דם בשם אבא אומנא שהיה זוכה לקבל ברכת 'שלום' מהרקיע בכל יום. ואילו אביי ורבא זכו לכך "רק" פעם בשבוע או פעם בשנה בערב יום כיפור. הם ניסו לברר לפשר הדבר מפני מה זכה הרופא יותר מהם ומשמים גילו להם שאינם יכולים לעשות כמעשיו שהרי הוא רופא המציע למטופליו שירות באופן שלא יתבזו העניים והכל יהיה בצניעות וכו'. וזה דבר שרק רופא יכול לעשותו ולא תלמידי חכמים כאביי ורבא.
והגמרא מספרת שם שחלשה דעתו של רבא על הזכות שיש לאביי יותר ממנו. ומשמים אמרו לו שעליו לשמוח שזכותו מגינה על כל העיר.
הרי שלא כדאי להתחרות באחרים וכל אחד צריך להתקדם בעניין שלו, לשמוח בחלקו ולהשתדל לשפר את עצמו. ואפשר שהלל הזקן רימז על כך באומרו (סוכה נג) : 'אם אני כאן – הכל כאן' , כלומר – כל עסקי הוא עם עצמי ואיני מתחרה באיש. ואם אני כאן ממילא הכל כאן כי אוכל להמשיך ולעסוק בתיקוני מבלי להשוות את עצמי לאיש.
סיכום קצר : כשאדם מציב מטרות לעצמו, גם אם הוא נכשל בהן הוא ישתדל להשתפר ולהשיגם. אך כשהוא מנסה לנצח או להתעלות על זולתו – לא תמיד הוא יוכל משום שיתכן והכלים העומדים לרשות השני הם טובים יותר וזה דבר שלא תלוי בו (וגם במקרה שכן יצליח טוב יותר מהזולת, הרי שמתפתחת כאן תחרותיות לא בריאה וכן קנאה ושנאה וכו').
ומכאן ההסבר לאותם מבצעים, פרסים וטיולים שניהלת בכיתתך ולא הועילו לחלשים. הללו הבינו שהם מתחרים נגד חזקים מהם ומכאן הדרך לייאוש קצרה מאד. פשוט אין להם את הכלים שיש לחזקים. מבצעים כלליים בדרך כלל מחזקים את החזקים ומחלישים את החלשים. מטלות המבצע דורשות מכל התלמידים לעמוד באותן דרישות. וזה, כאמור – בלתי אפשרי.
אם כבר עורכים מבצע כללי לכיתה הדורש דרישות זהות מכל התלמידים כאחד, ראוי לקחת לשיחות אישיות את כל אחד מהתלמידים שמראש ידוע לך שלא יוכלו לעמוד באותן דרישות ויחד איתו להגדיר מה המטרות שלו ואל מה הוא מסוגל באותו מבצע ורק אל אותן מטרות יש להתייחס. הרי שקיבלנו מבצע אישי בתוך המבצע הכיתתי. ושאר התלמידים לא צריכים לדעת מזה.
המשכתי את השיחה עם אותו תלמיד : "בא ננסה לחשוב יחד מה המטרות שאתה רוצה להציב לעצמך. מה אתה רוצה להשיג בתפלה?".
הוא השיב שהוא מעוניין להתפלל בקול כמה שיותר חלקים מהתפלה. לשם כך הוא רוצה לתרגל זאת תקופה מסויימת על החלקים הראשונים של התפלה. הוא ישתדל להכניס את כחותיו בחלקים הללו.
בנוגע לשיעורים המתנהלים בכיתה הוא החליט שינסה לקרוא את הפסוקים בקול רם ולהתמיד בזה. בשיעור משנה הוא רוצה להגיע להבנה – להבין את המשנה.
חשוב מאד שהמטרות הללו לא יהיו בשמים ("אתפלל את כל התפלה בכוונה מבלי לחשוב על שום דבר אחר!", "אקשיב בכל שיעור גמרא ואקשה לפחות שתי קושיות חזקות!") אלא מטרות שיוכל להשיג כפי יכולתו בעת ההיא ("אשתדל מאד להתפלל מתוך הסידור", "אנסה להתרכז יותר בשיעור גמרא. אזדרז להעתיק את הסיכומים מהלוח").
כעת, משהציב לעצמו מטרות התחלנו לעקוב ולראות התקדמות. אלו מטרות שהוא הציב לעצמו ולא אני. הן לא נכפו עליו אלא הגיעו בבחירתו. לכן קל לו יותר לקבל אותן ולנסות לחתור להשיגן.
ואת זאת הוא אכן עשה. מפעם לפעם ניגשתי אליו או העברתי לו פתק : "שמתי לב שהצלחת להקשיב יותר בשיעור משנה. אפילו שאלת שאלה יפה! אתה מתקדם!".
ומאחר ואלו מטרות שהציב לעצמו, וההצלחה בהן היא הצלחה של עצמו, על כן הן חביבות בעיניו מאד וכמו שאומרים חכמינו הקדושים (ב"מ לח.) :'אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חברו' ופרש"י : 'קב שלו חביבה עליו על ידי שעמל בהן'.
ואם כך בעניינים גשמיים, קל וחומר בדברים הרוחניים שאדם עמל בהם. כשילד עמל על מטרה כלשהי בתפלה או בלימוד ולבסוף מצליח להשיגה, הרי היא חביבה עליו אפילו שהיא מועטת ואפילו שחבריו השיגו תשעה קבים.
כמה חודשים לאחר שבני הבכור נולד, הוא הגיע לשלב הזחילה. על מנת לגרות ולהמריץ אותו לזחול הצבתי לפניו חפצים צבעוניים אשר עוררו אצלו סקרנות. בתחילה הצבתי אותם במרחק ניכר והוא הביט בהם אך אפילו לא ניסה להגיע אליהם. רק משקרבתי אותם למרחק של הושטת יד הוא השתדל להגיע אליהם עד שלבסוף הצליח. ללמדך שכבר מהינקות מוטבע בנו להשתדל להשיג מטרות הקרובות אלינו. משנגיע אליהם נוכל להציב מטרות אחרות הרחוקות קצת יותר וכן הלאה.
כשילדי בן העשר אמר פשט שהבין מהמלמד בחומש ורש"י, שמחתי והתפעלתי מאד. "הקשבת היטב לדברי המלמד ומתוך מה שאמרת אני רואה שגם הבנת אותו היטב! שמת לב להתקדמות שלך? בשנה שעברה זה עדיין היה לך קשה ועכשיו עשית זאת היטב!" כשבתי בת החמש העבירה מטאטא ונקתה את הרצפה החמאתי לה שאני רואה כאן רצפה נקייה. כעבור כמה דקות היא שאלה אם זה שימח אותי שניקתה והשבתי שכן. "אך מה ששימח אותי במיוחד היא ההתקדמות שלך – פעם לא ידעת לטאטאות ועכשיו כן. התקדמת!"
ישנם מאמרים חשובים השגורים על לשונינו כגון: 'אין לך דבר העומד בפני הרצון', 'אין שום ייאוש בעולם כלל', וראוי להבין אותם. האם הכוונה היא שהאדם המוגבל והנכה כן יוכל לרוץ מהר יותר מהאיש עם הרגליים הבריאות? האם עליו לנסות ולנסות ולנסות?
לעניות דעתי, עיקר הכוונה היא לא על הדרך אלא על המטרה– מהי המטרה המציאותית עבורו בשלב זה. ושוב – אדם צריך להכיר את מקומו ואת היכולות והאפשרויות שהעניק לו הבורא ית'. בהתאם לאותן יכולות עליו להציב לעצמו מטרות ולשאוף להגיע אליהן. ובמקרה שלא הצליח, שלא יתייאש אלא שימשיך לנסות אך באופן אחר. לדוגמא: תלמיד שמתקשה לקום בבוקר בשעה הרצויה. עליו להציב לעצמו מטרה הגיונית כמו לקום בשעה שבע. ולאחר מספר פעמים שהוא לא הצליח, חלילה מלהתייאש אלא לנסות למצוא דרך אחרת להגיע למטרה. הוא יוכל לנסות להיעזר בשעון מעורר, הוא יוכל לישון עם תריסים פתוחים כדי שאור השמש יחדור לחדר ויעזור לו לקום. הוא יוכל לנסות להקדים את זמן השינה בלילה כדי לישון יותר. שלא יתייאש! שימשיך לרצות ולחשוב על דרכים להשגת המטרה. וכשישיג אותה ובמשך תקופה יראה שעלה על דרך המלך בעניין הזה, שימצא לעצמו מטרה חדשה ויתחיל לחתור ולהשיגה. תפלה בכוונה, הקשבה בשיעור, כיבוד הורים וכו'.
כלומר לא תמיד הילד "לא רוצה" אלא לפעמים הוא "לא יכול". לעתים קרובות הוא פשוט לא יכול בעת הזאת ובאופן הזה וראוי לראות איך לעזור לו.
כל העניין הזה שופך אור גדול על מה שאמרתי בפרק "סיפורי צדיקים". כשמספרים לילד סיפור על צדיק גדול מאד שכיבד את הוריו בצורה בלתי רגילה זה עלול לשבור את הילד. הלא סוף כל סוף מטרתינו בסיפור היא לגרום לילד לחקות את דרכי הצדיק. אלא שמאחר והדרגות עליהן סיפרנו הן דרגות גדולות שאפילו מבוגרים מתקשים להגיע אליהם, הרי שהן מטרות רחוקות שקשה לילד להשיג וממילא הוא מתייאש מלנסות.
ואציג כאן דוגמא קצרה מפאת חשיבות העניין: הגמרא מספרת (קדושין לא.) על אבימי בנו של רבי אבהו שלמרות שהיו לו חמישה בנים חשובים, ובכל זאת כשהיה הסבא רבי אבהו מגיע, לא היה אבימי מניח לבניו לפתוח את הדלת אלא רץ לעשות זאת בעצמו. יום אחד ביקשו רבי אבהו אביו מים לשתות ועד שחזר אבימי עם המים, כבר נרדם רבי אבהו. נשאר אבימי כפוף עם השתייה עד שהתעורר אביו.
כשמספרים לילדים סיפור כזה, הדבר עלול לייאש אותם. מיהו זה ואיזהו שיהיה מוכן להמתין לאביו עם כוס המים עד שיתעורר משנתו? אם זה נקרא כיבוד הורים, הרי שאין לי חלק במצוה הזאת…
לכן, בסוף הסיפור הוספתי את המשפטים הבאים: "מה בעצם היה כאן? אבימי עשה מעשה שבודאי לא היה לו קל. להמתין עם הכוס ביד עד שאבא יתעורר זה דבר קשה מאד. מי מעוניין לספר לנו על מקרה בו הוא עשה דבר לכבוד ההורים שלא היה לו קל?"
"הרב, הרב! אני רוצה לספר! לפעמים כשאבא שלי רוצה לנוח בצהריים אני מאד משתדל לשמור על השקט למרות שזה בכלל לא קל לי".
"לאמא שלי יש בעיות ראייה ואני עוזר לה בכל מיני דברים אפילו שלפעמים לא מתחשק לי".
"מצויין!", סיכמתי. "המעשים שלכם מזכירים מאד את המעשה של אבימי – כיבוד הורים גם כשקשה או לא מתחשק. אשריכם!"
הרי שהראיתי להם הצלחה בעניין. זה יתרום להם חשק להמשיך ולהתקדם בכיבוד הורים.
וזהו כלל גדול – כשטועמים הצלחה יש חשק להשיג הצלחות נוספות. ההצלחה מעוררת תיאבון לשוב ולנסות. כבר הזכרתי שאנשים רגילים לומר בטעות: "אם הוא ירצה הוא יצליח!". ממלמד חכם שמעתי: "אם הוא יצליח הוא ירצה!" ואם על אכילה גשמית אמרו (מגילה ז:) 'רווחא לבסימא שכיח', כלומר – גם מי שמרגיש שבע, אם יגישו לו מאכלים טעימים וערבים, הוא ימצא רווח ומקום להכניסם בבטנו.
על אחת כמה וכמה בעניינים של הצלחות. גם מי שהשביע את עצמו מהצלחה אחת, ימצא את עצמו תאב ורעב להצלחות נוספות. ובלבד שהללו יהיו במרחק שיוכל להשיגם.
ואם כבר דיברתי על הצלחות, ראוי להתעכב קצת בעניין הזה ולהגדיר מהי הצלחה. תלמידים רבים סבורים שהצלחה פירושה לקבל מאה במבחן או לפחות תשעים. זכירת דף גמרא בעל פה או פרק משניות שלם. רק זה נחשב להצלחה. כמובן שפירוש מעין זה למילה "הצלחה" הוא מסוכן מאד שכן לא תמיד זוכים להצלחות גדולות כאלו, ומעתה כל מה שפחות מזה נחשב לכישלון?…
"לדעתי יש כאן התקדמות גדולה" הסברתי ליהודה שהיה מאוכזב מהעובדה שהצליח לזכור חמש משניות בעל פה ולא את כל הפרק.
"בא נראה מה היה כאן", המשכתי להסביר. "כמה זמן הקדשת לשינון וחזרה על המשניות?".
- "בערך עשר דקות בכל יום".
- "יצא לך בעבר להקדיש עשר דקות בכל יום בשביל חזרה על משניות?"
- "לא".
- "נו, זה כבר הישג גדול. בנוסף – האם על ידי השינון הצלחת ללמוד דברים שלא ידעת עד היום?"
- "כן".
- "מה הם?"
- "למדתי כמה משניות בעל פה. ובנוסף אני יודע שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ושל ישראל אסור בהנאה. למדתי גם שהמצות צריכות להיות דוקא מדבר שמחמיץ, מחמשת מיני דגן וכן למדתי ש…"
- "נפלא! אז למדת כמה וכמה דברים שלא ידעת לפני כן. זו התקדמות! אני משער שזה מאכזב לא לדעת את כל הפרק. אך סוף סוף הצלחת הצלחה גדולה והתקדמת יפה!"
הרי שלימדתי אותו שהצלחה מורכבת מכמה גורמים – השתדלות, השקעה, ידע חדש שצוברים תוך כדי הלימוד, וגם – התוצאה הסופית. אך התוצאה הסופית היא רק חלק מתוך כל המכלול הזה שנקרא "הצלחה" ואם בחלק הזה לא כל כך הלך לו, הרי שהיתה לו התקדמות בהשקעה, בהשתדלות ובידע החדש וגם זה נחשב לחלק גדול מההצלחה.
כללו של דבר :
- להסביר לילד שזה דבר הגיוני שישנם ימים שונים בחיינו. לא תמיד קל ולא תמיד יש חשק וחשוב שיכיר בכך.
- חשוב שידע (ואם אפשר שגם יודיע) על הימים טובים שלו. זהו זמן טוב להתקדם.
- הכרחי שיהיו לו מטרות שהציב לעצמו. ברגע שיהיו כאלה, הוא כבר ישתדל לחתור להשיגם. חשוב מאד שלא לגרום לו להתחרות ואפילו במבצעים נושאי פרסים עם תלמידים אחרים. זה נועד לכשלון מלכתחילה ויוסיף לו ייאוש.
- כשהציב לעצמו מטרות יש למצוא דרכים כיצד להשיגן ("אשתדל לומר בקול את החלקים הראשונים של התפלה", "אשטוף את הפנים אם ארגיש עייפות"). כלומר – תכנית כלשהי להשגת המטרה.
- עידוד. לעקוב אחר ההתקדמות שלו ואפילו אם היא קטנה. יש לזכור שהוא מתחרה בעצמו ושואף להגיע להישגים. ראוי להחמיא לו על הנצחונות הקטנים שלו שבסופו של דבר ירכיבו את ההצלחה הגדולה. לעולם אין לראות התקדמות קטנה אצלו כדבר קטן! כל שינוי אצלו הגיע לאחר מאבקים פנימיים לא קלים. ראוי להעריך זאת.
- גם כשהוא קצת נחלש צריך להזכיר לו שכנראה מדובר ביום רע. "לא נורא. הלכת קצת אחורה כדי להמשיך ולצעוד קדימה. אני איתך!". "אני זוכר איך הצלחת להתמודד פעם עם דבר דומה".
- תפלה. בהתחלה, באמצע וב… כל שלב. עד כמה שניתן חשוב לבקש אפילו בקצרה מה' יתברך שישלח את ברכתו ונראה הצלחה.
דעת לנבון שאת כל התהליך הזה ניתן וראוי ליישם לא רק בתחום הלימודי אלא בכל תחום שהוא כולל קידום בהתנהגות אלא שאז הילד יציב לעצמו מטרות הגיוניות המתאימות לו בנושא זה כגון : "אם אני כבר כועס אז אגש אליך שתעזור לי" (במקום "לא לכעוס בכלל"), "להשתדל לא להתחיל מריבות עם אח שלי" (במקום "להיות תמיד נחמד").
בהצלחה…