שאלה :
הבן שלי מתקשה להתמודד עם אכזבות. הוא ילד נפלא ומקסים אך כשאינו מקבל את מה שרצה, או שאנו מחליטים החלטות בניגוד לרצונו הוא נעשה מתוסכל מאד ומתבכיין, מסתגר בחדר וגם מפליט משפטים כמו "נמאס לי!". הוא כבר בן אחת עשרה ועדיין מתקשה להתמודד עם אכזבות ותסכולים. מה עושים?
תשובה :
ילדים מטבעם מתקשים להתמודד עם אכזבות (כמו גם לא מעט מבוגרים…) אלא שיש מהם המבטאים זאת בצורה שתיארת, יש מהם "המסתפקים" בהבעת פנים זועפות למשך זמן קצר ותיכף חוזרים לחיות את חייהם. ויש ויש ויש… כלומר – כל ילד מגיב בצורה שונה לאכזבות וזה גם תלוי מאד בגילו וברגשותיו. ועיין במשנה באבות (פרק ה', יא) : ארבע מדות בדעות : נוח לכעוס ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו, קשה לכעוס וקשה לרצות, יצא הפסדו בשכרו קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות רשע.
לעצם שאלתך "מה עושים?", הקדשתי פרק שלם בשם "הדוחק את השעה" ובו תיארתי כיצד התמודדתי עם ילד שהתקשה להמתין והתעקש להשיג את מבוקשו דוקא כאן ועכשיו.
על פי רוב, אם יש קשר טוב בין ההורה לילד זה עוזר מאד ומקל לילד לקבל את האכזבה מההורה שהוא כל כך קשור אליו. בנוסף, אם ההורה יודע כיצד "למסור את האכזבה" לילד זה בודאי תורם רבות. כלומר, לפני שהוא נאלץ לומר או לעשות משהו שיאכזב את הילד, הוא מרכך את האכזבה על ידי שהוא קורץ לו עם העין, מניח את ידו על כתפו של הילד, אומר לו משפט המגלה הבנה כגון :"שומע חמוד, אני יודע שחיכית הרבה זמן לטיול הזה, אך לצערי הוא התבטל".
אכן, כפי שהדגשתי יש שוני בין ילדים ולא תמיד דרך אחת מתאימה לכל הילדים ובפרט שישנו גם הבדל בנסיבות המביאות לאכזבה : יש ילד שדורש דברים מהמבוגר ומתאכזב כשאינו מקבל. ויש ילד שלא ביקש מאומה אך אינו מרוצה ממה שהמבוגר מעניק לו. וכאמור – זוהי קשת רחבה של תגובות התלויות בדברים שונים וכשם שפרצופיהם שונים כן דעתם שונה.
לכן אספר לך כיצד הדרכתי הורה שפנה אלי עם בעיה דומה מאד לבעיה שאתה מציג, ובעזרת ה' יתברך הועיל מאד.אך כדרכי אחזור ואדגיש – כל דרך בחינוך, טובה תהיה ככל שתהיה, תוכל לפעול ולהשפיע על הילד אך ורק אם קיים קשר טוב בינו לבין המבוגר. אחרת, גם המילים היפות ביותר והדרכים הנעימות ביותר לא יחדרו ללבו משום שהוא אינו מרגיש מחוייב כלפי אותו מבוגר ודרכיו. וזה הסיפור :
אותו הורה היה אומן נפלא בנגינה. הוא ידע לנגן בכינור, בתוף, בפסנתר ואולי בעוד מספר כלים.
בנו בן החמש עשרה הכיר וידע היטב שהניגון חשוב לאביו שמרבה לנגן באירועים משפחתיים, סעודות מצוה ובביקור חולים בבתי חולים. אותו בן התקשה להתמודד עם אכזבות. פעולות שונות שניסה האב לא הועילו ולכן חשבתי שכאן הוא המקום והזמן להראות דוגמא אישית אשר היא יסוד כל היסודות בחינוך.
הצעתי לאב שיספר לבנו על כלי נגינה שהוא הזמין מהחנות או צריך לקבל מחבר טוב. שינקוב בתאריך מסויים בו הוא צריך לקבל את הכלי ושידגיש עד כמה שהוא מצפה לכך. עד התאריך בו אמור הכלי להגיע, חשוב מאד להראות ולהמחיש לבן בכמה וכמה הזדמנויות עד כמה שהוא מצפה לכלי וממש סופר את הימים עד לקבלתו.
יום לפני התאריך המיוחל, חשוב שיחזור שוב ושוב באוזני בני ביתו (בשעה שאותו בן נמצא באזור ושומע את הדברים) על התרגשותו הגדולה מהכלי שיקבל מחר, עד כמה שהוא מחכה ומצפה לו ומה הוא מתכוון לעשות איתו וליידע אותם שברצונו לכנס מחר את כל המשפחה לסעודה מיוחדת ולנגן להם בכלי הזה וכו' וכו'. הכלל העולה – שכל הבית יספוג את הציפייה הגדולה לקראת הגעתו של הכלי המיוחל!
והנה, כשיגיע היום שכל כך קיוה לו – הוא יספר לבנו על הודעה לא נעימה שקיבל ולפיה העניין נדחה לעוד שבוע! הכלי לא יגיע היום…
זהו הרגע המתאים ביותר לומר משפטים כמו : "טוב, לא נורא… לא סוף העולם. כל עיכוב לטובה. אני מאמין באמונה שלמה שה' יתברך מכוון לטובתי!". ולהמשיך עם העניינים כרגיל, כאילו לא ארע דבר – לשבת בחדר וללמוד תורה או לשבת לאכול ארוחת צהריים וכו'. העיקר להראות שההודעה המצערת על דחיית קבלתו של הכלי לא פעלה שום שינוי על תפקודו הרגיל פרט לאותה אכזבה קטנה ושולית שחלפה תוך מספר רגעים.
מתברר שאותו הורה אכן היה זקוק בדחיפות לכינור חדש והוא התכוון לקנותו בהקדם אלא שלא היה לו את הממון הדרוש. כעת, לשם חינוך בנו הוא היה מוכן לקחת הלוואה קטנה ואת זאת עשה. מרגע זה אספר לך מה שהתרחש בצורה סיפורית בכדי שיהיה יותר מעניין :
יום אחד הוא חזר לביתו, וידא שאותו בן נמצא שם והכריז בפני כולם : "ברוך ה', היום זכיתי לקנות כינור חדש! כל כך הרבה זמן חיכיתי לזה עד שכבר לא יכולתי להתאפק, לקחתי הלוואה ורצתי, פשוט רצתי לחנות וקניתי כינור חדש!".
בני הבית עמדו כמסומרים במקומם לשמע הבשורה המשמחת. ולא שהם לא ראו צורת כינור מימיהם, אלא שהאופן בו בישר להם אביהם את הדבר הצליח להפתיע גם אותם. אכן שמחה גדולה שמח האיש בספרו את הדברים.
אלא שדבר אחד היה תמוה בעיניהם. והילדים, כדרכם של ילדים מיהרו לשאול "היכן הוא הכינור…"
- "זהו כינור מיוחד מאד שלא נמצא בחנות" מיהר האב המרוגש להסביר בעיניים עצומות למחצה תוך כדי שהוא מעלה ומוריד את ידו על מיתריו של הכינור משל באמת אוחזו בידיו. "המוכר הזמין אותו והוא יגיע בעוד כשבועיים. אוי… שבועיים…".
מאז, כמעט בכל יום הוא דאג לשתף את בני ביתו בחווית ההמתנה לכינור : "אוי… אני כבר מתאר כמה חולים אשמח עם הכינור הזה בבתי החולים!", "המיתרים שלו עשויים מחומר מיוחד…", "יש לו צבע עתיק. מאד מזכיר את הכינור של סבא שלי…".
כהנה וכהנה דיבר על הכינור. הוא גם חשב והוסיף רעיונות משל עצמו על מנת להמחיש את גודל הציפייה ואף דאג למתוח קו בלוח השנה בכדי למחוק כל יום שחלף. אכן, חשיבה יצירתית מעולם לא הזיקה.
ואז, הגיע היום שלפני התאריך המיוחל. "מחר! מחר אקבל בעזרת ה' את הכינור!". הוא פצח בריקוד ודאג לאחוז בידו של בנו מצד אחד ובידה של בתו הקטנה מצד שני.
כל בני הבית ספגו את האווירה המיוחדת של הכינור. אותו כינור שכל כך חשוב לאבא ובו הוא מתכוון לנגן בשמחות, ולהבדיל – לשמח חולים ולהעלות חיוך כלשהו על פניהם.
והנה הגיע היום…
אבא חזר הביתה בשעה המיוחלת. כל בני הבית הביטו בו בעיניים פקוחות בשעה שנכנס וסגר אחריו את הדלת. ידיו היו ריקניות ושום זכר של כינור לא היה ניכר בהן…
- "איפה הכינור?!" תמהו כולם.
- "אהה…" מילמל אבא והניף את ידו בתנועת ביטול. "המוכר מהחנות הודיע לי שבשל תקלה מסויימת אקבל את הכינור רק בעוד שבוע…".
אנחות אכזבה נשמעו מפיותיהם של בני הבית.
- "לא נורא! אני מאמין שהכל לטובה" אמר אבא ותיכף המשיך עם החיים הרגילים כאילו שלא ארע דבר. פנה לאשתו ושאל :"את צריכה עזרה במטבח עכשיו או שאפשר לאחר שאסיים את הארוחה?".
זה היה השיעור הטוב ביותר בקבלת היסורים והתמודדות עם אכזבה. מאותו יום ואילך חל שיפור ניכר בתגובות של אותו בן בנוגע לאכזבות.
דוגמא אישית – כמה כח יש בה!
ואם תאמר :"כל העניין הזה נשמע לי סיפורי מדאי. מדוע אי אפשר להסתפק בדוגמא פשוטה, משהו יום יומי קטן על מנת להמחיש לבן כיצד להתמודד עם אכזבה?". תהיה התשובה שבאמת אפשר לעשות זאת ואין שום הכרח למתוח את כל בני הבית ולהעביר להם מסר של ציפייה וכוננות גבוהה כזאת לאיזה דבר. אלא שמסתבר שככל שהבן מתקשה להתמודד עם אכזבות, כן יהיה טוב יותר להמחיש לו כיצד אנו, ההורים, מתמודדים עם אכזבות בסדר גודל שכזה.
וכעין זה כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות דעות פ"ב הלכה ב') : 'מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו וכו' וכיוצא בדברים אלו וכו' ויחזור לדרך האמצעית שהוא דרך הטובה ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה', עד כאן לשונו הזהב.
והוא כמשל הברזל העקום שכשרוצים ליישרו, יש לעקמו בחוזקה לצד השני עד שכשנניח ונרפה ממנו הוא ישוב להיות ישר כבראשונה ולא יטה לימין או לשמאל.
כמו כן מסתבר שכשרוצים ליישר את דרכיו של הבן, ולהמחיש לו כיצד לקבל אכזבה ולהתמודד עמה כראוי, יהיה טוב להראות לו "אכזבה גדולה" פרט למשהו הקטן והיום יומי.
לכן, אף לך אני מציע – אם ניסית מספר דרכים ללא הועיל, כדאי מאד לחשוב על הדרך הזאת. מבלי לשים לב, הורים רבים ממחישים לילדיהם כיצד להתאכזב ולהישבר מפגעי ומקרי הזמן. כשמשהו לא מסתדר הם מפזמים : "אוי… כמה חבל… מה נעשה עכשיו…". יש כאלו המפליטים קללות מפיהם ה' ישמור.
הילדים רואים וקולטים מהי הדרך לקבל אכזבות והם מחקים את ההורים. לעומת זאת כשהם רואים שההורים לא עושים מהאכזבה עסק גדול אלא מתבלים אותה במשפטי אמונה כגון : גם זו לטובה, הכל מאיתו יתברך, אנו מקבלים את רצון ה' באהבה וכו', הרי שזהו הלימוד הטוב ביותר עבורם.
נסה לחשוב על דבר שחשוב לך מאד בתקופה הקרובה (זה יכול להיות כלי נגינה, ספר חשוב, בגד מיוחד לכבוד שבת או יום טוב, גביע חדש לקידוש, אתרוג לסוכות, חנוכיה מהודרת בתקופה שלפני חנוכה וכו' וכו'), שתף את בנך בציפיותיך לאותו דבר ודאג "לאבד", "לשכוח" או "לא לקבל" את הדבר ההוא ברגע שציפית לקבלו או אולי אף בכלל לא ובכל זאת – להמשיך לחיות למרות האכזבה. מכאן ואילך ראוי לך להתאמץ לשים לב לתגובות של עצמך – כיצד אתה מגיב ומקבל את האכזבות. ככל שתקבל אותם באהבה ובמשפטי אמונה כגון :גם זו לטובה, ה' יתברך יודע מה שהוא עושה וכו', כן הילדים יראו וילמדו.
וכך הורונו חז"ל (במדב"ר פ"ט) : 'לימדה אותך התורה שתהא ותרן בתוך ביתך – נשפך יין הוי וותרן להנחיל וגו' וכן שמנך – ואוצרותיהם אמלא. נקרע כסותך (תהלים כ) ימלא ה' כל משאלותיך'. כי כשנשפך יין בבית אזי במקום לקלל ולחפש מי אשם, ראוי לומר "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". כשנקרע הבגד והכסות ראוי לומר :"ימלא ה' כל משאלותיך". כלומר לדבר דיבורי אמונה והשגחה פרטית (ועיין שם בפירוש מהרז"ו שכתב : "נשפך יין – אל תהיה מקפיד בתוך ביתך להריב עם אשתך אם יקרה איזה נזק בבית") וכשילדים רואים את הוריהם נוהגים כך, אין לך טוב ומועיל יותר לחינוך וכאמור.
בדורנו הילדים נחשפים לרגשות ההורים בנוגע לעניינים גשמיים. האמא מאושרת מחמת שקנתה בגד חדש, האב מרגיש סיפוק מחמת שהצליח לסייד את הבית או לתקן נזילה בכוחות עצמו וכו'. מה שהילדים לא כל כך רואים הוא אושר וסיפוק אצל ההורים מעניינים רוחניים כגון : התמודדות נכונה עם אכזבות ("היום הצלחתי לשתוק כשמישהו חשד בי שאני לקחתי את הכוס שלו!!! אני רוצה לברך אתכם שיהיה לכם רק טוב!"), שמחה עד כדי ריקוד על קניית אתרוג מהודר או טלית חדשה. לכן גם הילדים לא מגלים התלהבות מהעניינים הללו וראוי לחשוב מחשבות כיצד לתקן זאת.
כמדומני שהעיקר יהיה חסר מן הספר אם לא אעתיק כאן את חידושו הנפלא של רבנו הטורי זהב ז"ל (או"ח סי' רצ"ו סעי' א') המבאר את דברי הגמרא 'כל בית שאין נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה' וזו לשון קדשו :"ובעיקר הפירוש של אומרים כל בית שאין נשפך בו יין כמים כו' לא נראה לי דצוו חכמים לשפוך יין, דאדרבה יש איסור בזה וכמו שכתוב סי' קע"א ממשיכין יין בצינורות לפני חתן והוא שיקבלנו בכלי בפי הצינור. אלא נראה לי דכוונת רז"ל בנשפך יין כמים הוא בדרך זה דיש לומר למה אמר לשון דיעבד דהיינו נשפך ולא אמר כל בית שאין שופכין בו כו' אלא דנתכונו לומר שלא יתרגז אדם בביתו אפילו אם יארע לו היזק דהיינו שכבר נשפך יין בשוגג ע"י שום אחד מבני הבית ודרכן של בני אדם להתרגז בשביל זה. על כן אמר כל בית שאין היין שנשפך בשוגג נחשב לו כאלו היה מים אלא אדרבא מתרגז, אז אין בו סימן ברכה דאמרינן בפרק קמא דסוטה בכל בית שיש בו רוגז הוא סימן עניות ח"ו ואם כן אין ראיה מכאן לשפוך יין לאיבוד אע"ג שמתכוין לסימן ברכה" וכו', עיי"ש.
פלאי פלאים!
וכמובן, קודם לכל – תפלה. התפלל על עצמך שתצליח.
בהצלחה!
נ.ב –
התורה הקדושה מספרת (בראשית, ל"ג) על יעקב אבינו, בחיר האבות שהיתה מידתו מידת האמת וכמו שכתוב "תתן אמת ליעקב". וכשביקש להתחמק מעשו אחיו אמר לו : "יעבר נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה".
מסביר רש"י הקדוש : 'הרחיב לו הדרך שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות. אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו והוא לא הלך. ואימתי ילך בימי המשיח שנאמר (עובדיה א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו'.
הרי שסיפר לעשו שהוא מתכוון להגיע לשעיר הגם שהיתה כוונתו להגיע רק עד סוכות הקרובה יותר. ולא ששיקר חלילה אלא שלשעיר אכן יגיע וזה יקרה בימות המשיח.
נמצינו למדים שאין בזה שקר חלילה לספר על מקום או מועד הגעה מסויים הגם שאין בכוונתינו להגיע לשם כעת אלא למקום או מועד אחר כל זמן שאנו מתכוונים לתועלת ילדינו וכמו שאמר שם יעקב אבינו : "אדוני יודע כי הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי ודפקום יום אחד ומתו כל הצאן".
ומכאן שגם על מנת לחנך את הילדים להתמודד עם אכזבות ולהרגילם בקבלת היסורים באהבה יהיה ניתן לספר להם על תאריך קבלתו של חפץ מסויים הגם שאנו יודעים שהוא אמור להגיע בתאריך אחר וככל אשר כתבתי באותו מעשה. ועיין בגמרא (ב"מ כג:) שמותר לשנות בדיבורו באופנים מסויימים כאשר מביא מזה למידות טובות. וכן בירושלמי (ברכות פ"ז ה"ב) מהמעשה בשלוש מאות נזירים ושמעון בן שטח ושם במסכת שקלים פ"ה ה"ד שהיו אמוראים קדושים שהיו עושים עצמם כעניים על מנת לקבל כספי צדקה ואחר כך היו מעבירים את הכסף לעניים אמיתיים וכתב המאירי שהחידוש הוא שלמרות שכל שאינו צריך לצדקה אין לו ליטול, אך אם דעתו לתועלת אחרים הרי שהדבר מותר למרות שדעתם של הנותנים אינה על כך. ולעניינינו הוא כל שכן מצדקה שהיא חיי שעה לחינוך הילדים שהוא חיי עולם. עוד עיין בספר 'עלינו לשבח' (ויקרא עמוד תשל"ג) במקרה של אב שבנו העצל רגיל להתעורר בכל בוקר בשעה מאוחרת לאחר זמן קריאת שמע ושחרית, וחושב האב לסובב את מחוגי השעון כך שכאשר יקום בנו בשעה שבע יראה שהשעה כבר עשר ומיד יקום בזריזות לתפלת שחרית. ופסק שם שנראה שמותר לעשות כן משום שעל ידי כך מפריש את בנו מאיסור ביטול קריאת שמע ותפלה ומחמת התועלת הגדולה שבדבר וחובת החינוך המוטלת על האב אין לחשוש לאיסור גנבת דעת כשם שמצינו שלמען דרכי שלום מותר לשנות. ועל שאלה ששאלו את הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל (מובא בסוף ספר 'הלכות מלמדים') האם מותר לשקר כדי לתת מוסר לתלמידים כגון לספר לתלמידים על מקרה שקרה כביכול לילד בן גילם כדי שיוכלו להזדהות עם המקרה וללמוד ממנו? השיב הגאון הנ"ל "מותר לעשות כך לתועלת חינוך התלמידים. רבנו יונה בשערי תשובה שער ג' סי' קע"ח-קפ"ו כותב שיש מדרגות שונות בשקר. לדוגמא מותר לומר לאדם שהשעה שתיים כדי שהוא יזדרז להגיע לאוטובוס בזמן".
בהצלחה…