יתכן שהפינה אשר לפניכם עונה על שאלתם של הורים רבים: "איפה טעינו? מה עשינו לא בסדר בחינוך ילדינו?". ואם היא אכן עונה על השאלה הזאת, כדאי להציץ בה על מנת להתחיל לתקן. ותצמח מכך תועלת גם לאותם הורים שעדיין לא הספיקו לעשות טעויות בחינוך. הם פשוט ילמדו לאהוב את ילדיהם, לקבל אותם ולשמוח בהם. ואז, כל טעות שרק לא תהיה, תתוקן מיד. כי "על כל פשעים תכסה אהבה"

ה' בטבת תשע"ז, 03/01/2017 | 16:25

שאלה : מובא בכמה פסוקים ומאמרי חז"ל שמותר להכות את הבן וגם את התלמיד, קל וחומר להענישם ואדרבה! זו דרך מדרכי החינוך. ומדוע מתוך דבריך בספר וכן מתוך השיעורים ששמעתי אותך מוסר מתבאר שאסור?

תשובה :ידעתי בני ידעתי את אותם פסוקים ומאמרי חז"ל אשר התכוונת אליהם כגון : 
"חושך שבטו שונא בנו" (משלי י"ג, כ"ד), "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (שם כ"ט, י"ז), "אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו" (שם כ"ב, ט"ו) ודומיהם. ומן הסתם היתה כוונתך גם על מה שהכתה בת שבע את שלמה בנה וקילסוה חכמים (תנחומא, שמות פ"א).

ובאמת זו שאלה שהטרידה אותי רבות. וכבר עלה בדעתי שמוכרח להיות שכשם שאנו מוצאים הבדלים בהנהגות מסויימות במשך הדורות עקב חולשה וחולי שירדו לעולם (עיין מגילה כא. ובעוד מקומות) שהרי 'דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו' (מדרש תהלים מזמור קלט).

כך, כפי הנראה, גם בנוגע לחינוך. בימים כתיקונם אשר היו ישראל שרויים על אדמתם וכל העדה כולם קדושים, היה ניתן בעת הצורך ללכת ביד תקיפה עם הילד על מנת לחנכו ולא רק שלא היה בועט באביו וברבו אלא היה סר למשמעתם כדוגמת שלמה המלך על ידי הכאותיה של בת שבע אמו. וזאת משום שהאווירה היתה שונה ויד ישראל על העליונה. לא היה חשק בנער לרעות בשדות זרים. האפשרויות שעמדו בפני נער שהוכה או ספג גערה לא היו רבות והוא נאלץ לבחור בין ליישר את דרכו לבין לפרוץ גדר ולהתחבר עם גויים חלילה. כמובן, שהאפשרות השנייה היתה רחוקה בעיני רבים משום שבשביל לעשות צעד שכזה צריך לעבור מלחמה פנימית לא קלה.

בנוסף, ההורים ידעו להפגין גם אהבה ורצון לקשר חזק עם ילדיהם ופעמים רבות שלאחר הריחוק הגיע קירוב גדול באופנים שונים שגרם לקשר להתחדש ואולי גם להתחזק.

לכן, במרבית המקרים, התוכחת הקשה לא רק שלא הפילה חללים אלא השיגה את מטרתה וקרבה את לבו של הבן לאביו שבשמים.

מה שאין כן בימינו אשר הרחוב פרוץ מאד והרבה פיתויים נצבים בפני הילדים. עם ישראל שפלים ומעונים בין האומות ואורח "חייהם" של אלו האחרונים עשוי להיראות נעים יותר בעיני הילדים הרכים. בנוסף, לצערינו הרב, ישנם רבים מבני עמנו אשר לא חונכו לתורה ומצוות, ודינם כדין 'תינוק שנשבה לבין האומות'. אורח חייהם שונה בתכלית מאורח החיים שלנו, ונדמה למי שמביט מן הצד שאצלם הכל בסדר, הכל יפה ומותר.

מובן ממילא שאם הילד מרגיש שהולכים איתו ביד קשה ובנוסף משאירים אותו נזוף ולא מנסים לקרבו חזרה, הוא יחל להביט לעבר אותם אנשים אשר נדמה שאצלם הכל הולך בקלות ואין מי שיאמר להם מה לעשות. נסה לתאר מה חושב ילד לאחר שהוכה או לאחר שגערו בו בצורה מביישת : "נמאס לי! כל הזמן רק הערות : תעשה ככה ואל תעשה ככה… אצל השכנים הכל מותר ואף פעם אבא שלהם לא אומר להם מה לעשות. מסתובבים ברחובות, חוזרים מאוחר, עושים מה שמתחשק להם והכל בסדר…". להיכן יוליכו אותו מחשבות כאלו בסופו של דבר?… כפי הנראה שהנוהג כך עם בנו, בעצם סולל עבורו את הדרך לצאת מהדרך הישרה ולבעוט בכל הקדוש לו.

לכן, לעניות דעתי הוא איסור חמור בדורותינו להכות ולהעניש ואין בכך שום תועלת אלא להיפך. רק אהבה! ידידי הטוב, רק אהבה! העולם זקוק לאהבה אחר כל מה שהוא עבר. אין כבר כח למריבות, קטטות, צעקות ומחלוקות. ממש חשוב שכל ילד ירגיש שההורים שלו אוהבים אותו בצורה בלתי רגילה, וכעין שנאמר על אהבת התורה : "באהבתה תשגה תמיד" – כשאתה אוהב את התורה אתה נוהג כמשוגע ורץ אחריה מבלי להשגיח מה יאמרו המלעיגים (עיין שו"ע או"ח סי' א' סעי' א'). וכשתאהב כך את בנך, הוא ירגיש שאהבתו תקועה בלבך ואז כבר לא תחשוב מענישה והכאה.

ה"בית אברהם" זי"ע פירש את המשנה "יראי חטא ימאסו" שלפני ביאת המשיח, הכוח המניע את בני האדם לא יהיה של יראה אלא של אהבה. אנשים מחפשים שיאהבו אותם ויקרבו אותם וכמובן שכך הדבר גם לגבי ילדים. לעומת זאת כשהולכים עם ילדים בדרך של יראה, ביקורת, הפחדה וענישה – זה ממאיס ומרחק. "יראי חטא ימאסו".

ויש לומר שזה מה שפרש"י (בראשית י"ב) על הפסוק :"אעשך לגוי גדול"–זהו שאומרים אלקי אברהם."ואברכך" – זהו שאומרים אלקי יצחק."ואגדלה שמך" – זהו שאומרים אלקי יעקב. יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר "והיה ברכה" – בך חותמין ולא בהם'.

כי אברהם יצחק ויעקב, כל אחד מהם גילה דרך בעבודת ה' יתברך. אברהם אהב את כולם וקירבם תחת כנפי השכינה על ידי הכנסת אורחים כי הלך במידת החסד. יצחק הלך במידת היראה והיה מוכן להישחט למען שמו יתברך. יעקב מסר את נפשו על התורה והעמיד שנים עשר שבטים קדושים. 
ועל כך נשאלה השאלה :"יכול יהיו חותמין בכולן", כלומר, האם בשביל לחתום את הגלות הארוכה הזאת יש ללכת בדרכם של שלושת האבות? "תלמוד לומר – והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם". כי בעת חתימת וסוף כל הדורות העיקר הוא אהבה וללכת במידתו של אברהם אבינו. להבין, לקרב, לעזור, ליצור אמון. ורק כך אפשר לפעול אצל בני האדם ובפרט אצל ילדים (*).

וידוע מה שסיפר אליהו הנביא (תנדא"ר פי"ד) על אדם ששאל אותו : 'שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה ואלו הן תורה וישראל. אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו בני דרכן של בני אדם אומרים התורה קדמה שנאמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו וגו' אבל אני אומר ישראל קדמו שנאמר (ירמיה ב) קודש ישראל לה' ראשית תבואתה'. הרי שישראל קודמים לתורה וכל כך הרבה צריך לאהוב אותם.

ואכן, "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי י"ז). ענישה אינה דרך בחינוך וגם בימים אשר הלכו עם הילדים ביד קשה, זה לא היה בשביל לנקום בהם או להעניש אותם הענשה חסרת תועלת הנובעת מעצביהם של ההורים. אלא מתוך יישוב הדעת וכוונה של חינוך והעיקר – לאחר מכן הגיע הקירוב. אלא שכאמור,בדורותינו, גם זה הוא יותר מדאי.

והנה מצאתי שכן כתב בספר הנפלא 'פלא יועץ' (אות 'הכאה') : אמרו רז"ל : המכה בנו הגדול – חייב נדוי. ולפי הטעם אף אנו נלמד שלאו דוקא מכה בנו הגדול. שהרי הטעם הוא לפי שגורם לבנו שיהא בועט בו. ויהא מקלה אביו ונמצא עובר על "ולפני עור לא תתן מכשול". הנה כי כן לא גדול גדול ממש, אלא אפילו קטן. כל שיודע בו שאינו מקבל מרות. כגון בדורות הללו שחוצפא יסגא. ובן בועט באביו, לא על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס, גם הוא יכעס ואינו מקבל גערה. ואמת אמרו "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" (משלי י"ז, י'), במבין אמרו. אבל מי שאינו מבין, אינו מקבל גערה, עיין שם.

הרי שהלך אחר הטעם של האיסור להכות את בנו הגדול – כי בזה ממריד אותו נגדו וגורם לו לבעוט בו. ומאחר שזהו הטעם, הרי שבדורותינו החלושים שייך הטעם הזה גם בקטנים ולכן אין להשתמש בדרכים הללו לחינוך. וכדאי וראוי לחזור על דבריו הנפלאים כמה וכמה פעמים עד שיובנו היטב כי הם כלל גדול ובפרט מה שכתב : "כגון בדורות הללו שחוצפא יסגא" והרי בפירוש שיש הבדל בין דורותינו לדורות הקודמים (ובאמת שכבר הריטב"א ז"ל פירש באופן זה את הגמרא במועד קטן דף יז. : "ולפני עור לא תתן מכשול – במכה לבנו גדול הכתוב מדבר' וכתב : 'פירוש, אף בזה הכתוב מדבר אף על פי שמתכוין ליסרו. ונראים דברים דלא גדול גדול ממש אלא הכל לפי טבעו שיש לחוש שיתריס כנגדו בדיבור או במעשיו כי אפילו לא יהא בר מצוה אין ראוי להביאו לידי מכה או מקלל אביו אלא ישדלנו בדברים. ומשום דאורחא דמילתא דבגדול שכיח כי הא נקט גדול').

ואם תשאל "כיצד אחנך את בני מעתה? הרי אסור להכות ואסור להעניש?". הרבה תחליפים יש לענישה ואם ירצה ה' עוד נרחיב עליהם את הדיבור במקום אחר.

על כל פנים, כך חשבתי עד לאחרונה. כלומר – חשבתי שהמניעה מענישה נובעת רק מהשינויים בדורות. אלא שאז מצאתי דבר נפלא שכתב בעל הטורים ששינה את כל הסתכלותי.

על הפסוק (בראשית מד, ל') :"ונפשו קשורה בנפשו" כותב בעל הטורים שיש עוד מקום שנאמרה בו המילה "קשורה" והוא במשלי שהעתקתי לעיל בתחילת המכתב :"אולת קשורה בלב נער". וזו לשונו הקדושה :"מפני שאולתו קשורה בו, צריך שתהא נפשו קשורה בנפשו של אביו לחנכו".

כלומר, על מנת להוציא את האולת ה"קשורה" בלבו של הנער, צריך שתהיה נפשו "קשורה" בנפשו של אביו לחנכו. ונשאלה השאלה :הרי בפסוק ממשלי נאמר כך :"אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו", הרי ששבט המוסר ירחיק את האולת מהנער. ואיך קבע בעל הטורים שאם נפשו של הבן תהא קשורה בנפשו של האב, הוא הדבר אשר ירחיק את האולת?

אלא שאם אין נפש האב קשורה בנפש הבן, אז אכן אין מה שירחיק את האולת מלבו של הנער מלבד שבט המוסר. אך אם אנו קושרים את שני הפסוקים יחד, ורוצים ללמוד מדרכו של יעקב אבינו אשר עליו נאמר הפסוק "ונפשו קשורה בנפשו", הרי שאין צורך בשבט מוסר אלא די בקירוב, אהבה, התעניינות וכל מה שנכלל בגדר "נפשו קשורה בנפשו" וביאורו כמו שנאמר לגבי דוד ויהונתן (שמואל א, י"ח):"ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו", קשר נפשי כזה יש בכוחו להסיר את האוולת.

נמצא לפי זה שעוד מדורו של יעקב אבינו היתה החשיבות לקשור נפש בנפש כדרך לחנך, הרבה יותר מאשר להכות בשבט מוסר. וכך מורים כל גדולי ישראל שבדורינו.

שאלו תלמידיו את אחד מגדולי הצדיקים שאף הוא מורה כי הכאה אינה חינוך, והרי פסוק מפורש הוא "חושך שבטו שונא בנו". ענה ואמר להם : לא נאמר שצריך להכות עם השבט אלא להראותו לילד, שידע שהשבט קיים, והוא כבר יבין ויתקן את מעשיו.

בהצלחה…

_______________

(*) ובכדי להשיב לטענת הורים ומחנכים ההולכים עם בנם בדרך של הכאה בטענה שכבר כמה פעמים הסבירו לו שאסור להכות אך הוא ממשיך בשלו, ועל כן לפי דעתם אם הילד יטעם וירגיש על בשרו כמה כואבת ההכאה הוא יחדל מכך. כנגד זה יש לומר על פי דברי הגמרא במסכת שבת (קמט:) "דאמר רב יהודה אמר רב מותר להלוות בניו ובני ביתו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית". ופרש"י : 'שידעו כמה קשה'. כלומר, מאחר ומדובר בבני ביתו ובכספו שלו אין כאן איסור ריבית. וכוונתו של האב היא לתת לילד להרגיש כמה קשה איסור ריבית שהלוויתי לך מנה ועליך להחזיר לי מאתיים. ועל ידי שידע הילד כמה קשה היא הריבית ילמד את עצמו לפרוש ממנה. אלא שלמעשה להלכה לא נפסק כך אלא (רמב"ם מלוה ולווה פ"ד ה"ח) :'אסור לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית אע"פ שאינו מקפיד ומתנה הוא שנותן להן הרי זה אסור שמא ירגילם בדבר זה'. הרי מבואר שגם אם כוונתו של האב היא לטובה ולחינוך, המציאות מראה ש"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" ומאחר והאב מלווה לבניו בריבית על צד החינוך, הרי שלמעשה הוא מרגילם בדבר זה. כי לכל מטבע יש שני צדדים ואף שכעת הילדים מרגישים כמה קשה היא הריבית, אך מצד שני הם גם מבינים שאם הם יהיו אלו שילוו בריבית לאחרים – הרי בכך ירוויחו כסף קל מבלי לטרוח! (והגם שיש ראשונים וביניהם רבנו חננאל, הרי"ף והרמב"ם שהעמידו את הסוגיא שהאב לווה מבניו בריבית. אבל המשנה למלך והלחם משנה הקשו על כך מהטור והעמידו שגם לפי הרמב"ם והשולחן ערוך אפשר לפרש שהאב מלווה לבניו. ועל כל פנים לפי שיטת רש"י פשוט שכן הוא).

ונחזור לעניינינו שכן הדבר גם בנוגע להכאה. מוצדקת תהיה סיבת ההכאה ככל שתהיה והגם שתהיה לשם חינוך שידעו הילדים כמה קשה היא. אך מצד שני הילדים לומדים שיש מצבים בחיים שכן מותר להכות בכדי להשיג את המבוקש וכמו שנהג איתם אבא. וממילא גם הם ינהגו כך עם חבריהם ועם שאר אנשים ויעברו על איסורים חמורים מהתורה השייכים להכאה ח"ו. והנראה שאין היתר לפי ההלכה 'להטעים טעמן' של הנהגות לא טובות לשם חינוך וכנ"ל פרט לעוד כמה וכמה סיבות אשר שגורות על לשוני וכתבתים במקומות אחרים.

דף ראשי »