כיצד צריכים לנהוג עם התלמידים כאשר הם מתחצפים ומרביצים, ועוברים את כל הגבולות?

שאלה:

מאת אלי:

לכבוד הצדיק מיבנאל, שלום. נהניתי מאוד והחכמתי רבות בעקבות קריאתי בספר הנפלא של "אוצר חינוך הילדים", יישר כח גדול.
ברצוני להתייעץ אתכם בנושא חינוכי קריטי: אני מנהל מוסד חינוכי עם תלמידים רבים. לצערנו הרב, ההפקרות שמשתוללת היום היא משהו שאי אפשר להסביר והילדים נהיו קשים וחצופים. והבעיה הגדולה היא שכשמגיעים למצב שאין ברירה ואנחנו חייבים להתנהג בתקיפות כאשר הם מכים או משתוללים, הם מאיימים עלינו שילכו למשטרה ויאמרו שאנחנו השתמשנו באלימות. כל צוות החינוך על זה, שהדור נהיה פשוט מושחת והחינוך הוא לא חינוך, כובלים לנו את הידיים ואנחנו אובדי עצות. נשמח לשמוע את דעתו של הרב בנושא, ונקווה שנוכל לשנות ולו במעט את המצב. תודה בשם כל הצוות.

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום א' לסדר תצוה ז' אדר התשע"ג

שלום וברכה אל אלי נ"י

לנכון קבלתי את מכתבך.

אני מוכרח להגיד לך בתור מנהל, וכן למורים ולמורות, שכולכם צריכים לדעת שאין עוד דבר יותר חשוב מחינוך ילדי ישראל, עד כדי כך שאמרו חכמינו הקדושים (בבא בתרא ח:) על הפסוק (דניאל י"ב) "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" אלו מלמדי תינוקות; והפירוש הפשוט הוא, כמו שלא יכולים לספור את הכוכבים, כי הם לאין ספור, כך אי אפשר להסביר את גודל השכר של מלמדי תינוקות שמחדירים בהם אמונה פשוטה בו יתברך, ולומדים עמהם מדות טובות, ודרך ארץ, ואיך מתנהגים וכו'.

עם כל זאת אני מוכרח להגיד לך וכן להמורים ולהמורות, שללמוד עם תלמידים או תלמידות, יש בזה אחריות מאד גדולה, וזה לא כל כך קל להיות מלמד תינוקות של בית רבן, כי חינוך זו העבודה הכי קשה שרק יכולה להיות וכו', וצריכים את הסבלנות הכי גדולה עם ילדים, שזה בכלל לא קל, כי סוף כל סוף מורה או מורה הם בני אדם, וגם להם יש עצבים וכו', והרבה פעמים גם העצבים שלהם מתפוצצים וכו', אבל האמת אני מוכרח להגיד לך כי כבר הקדימו תרופה למכה, כי כך מובא בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ה סעיף ט"ז) ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי שלא יהיה עצל ביום ללמוד, וכן לא יתענה או לעצור במאכל ומשתה או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב וכל המשנה ידו על התחתונה ומסלקין ליה; כי מורה או מורה אסור להם לסגף את עצמם לא בשינה ולא באכילה, ושלא יתעסקו בעסקים אחרים וכו', כדי שיהיה להם עצבים חזקים לתלמידים ותלמידות.

היום צריכים ללכת עם התלמידים והתלמידות רק בדרך אהבה והסברה ובסבלנות הכי גדולה שרק יש, וכך סיפרו לנו חכמינו הקדושים (תענית כ"ד.) רב איקלע לההוא אתרא גזר תעניתא ולא אתא מיטרא, נחית קמיה שליחא דצבורא אמר משיב הרוח ונשב זיקא אמר מוריד הגשם ואתא מיטרא, אמר ליה מאי עובדך, אמר ליה מיקרי דרדקי אנא ומקרינא לבני עניי כבני עתירי, וכל דלא אפשר ליה לא שקלינא מיניה מידי, ואית לי פירא דכוורי, וכל מאן דפשע משחדינא ליה מינייהו ומסדרינן ליה ומפייסינן ליה עד דאתי, [רב הגיע לאיזה עיר והיתה שם בצורת, וגזר להתענות כדי שירד גשם, ולא ירד גשם, פתאום קם אחד והיה שליח ציבור, ורק התחיל לומר "משיב הרוח" – התחילו לנשוב רוחות, "מוריד הגשם" – התחיל לבוא גשם עז, שאל אותו רב מה העבודה שלך שבזכות זה שהתפללת וכבר הגיעו רוחות וגשמים? ענה ואמר אני מלמד תינוקות ואני מלמד לכולם בשווה בין בני העניים ובין בני עשירים, ומי שאין לו כסף אני לא לוקח ממנו תשלום, ויש לי בריכה של דגים (אקווריום) וכל ילד שמתרשל בהלימוד, אני משחד אותו עם דגים, ומפייס אותו בכל מיני פיוסים עד שהוא בא ולומד].

רואים את הדרך שחכמינו הקדושים לימדו אותנו שצריכים המון סבלנות לתלמידים, ובפרט היום לצערינו הרב יש ילדים שבאים ממשפחות הרוסות וכו', הבעל והאשה התגרשו, והילד או הילדה נשארים קרועים בין שניהם וכו', או כשאין שלום בית, והילד או הילדה גדלים בבית של תוהו ובוהו וכו', על ידי זה הילד או הילדה מפוחדים וכו', והם צריכים את החום ואהבה של המורה או המורה וכו', ואם אינם מקבלים את זה, אזי הם יוצאים רחמנא לישזבן לתרבות רעה וכו', שגדלים בהפקירות ובאלימות וכו', עד שגומרים עם סמים וכו', ועד שנכנסים לבית סוהר וכו', כאשר בעינינו אנו רואים את זה בחוש.

ולכן מורה או מורה צריכים לאזור את עצמם עם מדת הסבלנות, שיהיו סבלנים גדולים מאד, ושיהיו עם עצבים של ברזל לגבי התלמידים והתלמידות, אסור להרביץ לילדים, אסור לצעוק על ילדים, אסור להשפיל ילדים, אסור ללכת באלימות עם ילדים, צריכים תמיד לזכור אם זה היה הבן או הבת שלי, איך הייתי מתנהג עמם? לא יכולים ללכת עם ילדים ביד קשה, אין דבר כזה, ובפרט בדורות אלו שהעצבים כל כך חלשים וכו', והבעיות בבתים מאד מאד גדולות וכו'.

ולכן צריכים להתחשב עם הילדים ולתת להם את כל החום והאהבה שרק יכולים להיות, ולהוריד את עצמם אליהם, להסביר להם כל דבר בהגיון ובשכל פשוט וכו' וכו', ואני יודע שזו העבודה הכי קשה שרק יכולה להיות, ובני אדם בכלל לא מעריכים את מעלת המורה או המורה של ילדיהם, וחושבים שזה סתם ככה וכו', ובאמת זו עבודה קדושה מאד מאד לחנך את בני ובנות ישראל, ואשרי ההורים שיודעים להעריך את עבודת המורים והמורות של ילדיהם.

וכן מורים ומורות צריכים לדעת פתוח שזו העבודה הכי קשה שרק יש, ועל זה צריכים עצבים כמו ברזל, ואם אין להם את זה, אזי לא כדאי להם להכנס בחינוך, כי זה בכלל לא קל, עם כל זאת אלו שכבר כן לקחו את עצמם לעבוד בעבודת החינוך, צריכים לדעת שבלי סבלנות אי אפשר להצליח עם תלמידים ותלמידות בשום פנים ואופן, וזה החלק הארי של העבודה הזו, להסביר את החומר לתלמידים והתלמידות, והכל בדרך אהבה וקירוב לבבות, ולהסביר להם הכל כפי הגיל שלהם, והעיקר לתת להם להבין שהמורה והמורה הם חפצים רק את הטוב שלהם, ללמד אותם את החומר כדי שיצליחו בלימודים, עד שהתלמידים והתלמידות יקנו את האמון של המורים והמורות, ואז יצליחו כולם, וזכור גם זכור שעם יד חזקה אי אפשר להגיע לשום מקום, רק בדרך אהבה ושכנוע שרוצים את הטוב של התלמידים והתלמידות, וכך צריך להיות.

המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים