מהי הנקודה המרכזית שלימד אותנו רבינו הבעל שם טוב הקדוש?

שאלה:

מאת ברוך:
שלום לכבוד קדושת האדמו"ר. מהי הנקודה המרכזית והעיקרית שלימד אותנו אור שבעת הימים רבינו הבעל שם טוב הקדוש?

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום ד' לסדר צו ט' ניסן התשע"ג

שלום וברכה אל ברוך נרו יאיר ויזרח

לנכון קבלתי את מכתבך.

דע לך אשר עיקר התכלית בזה העולם הוא להדביק את מוח מחשבתו רק בו יתברך, ולידע בידיעה ברורה אשר אין בלעדו יתברך כלל, וכל מה שאנחנו רואים דומם צומח חי מדבר, זה רק לבוש לגבי האין סוף ברוך הוא, והי"ש שרואים נובע בכל דקה ושניה מהאי"ן, היינו מהאין סוף ברוך הוא, ויהיה מוכן למסור נפשו עבור זה, כי מה איכפת לו אם הוא חי וכו', או אם הוא מת וכו', מאחר שאינו חפץ כבר שום דבר, רק להשיג את אמתת מציאותו יתברך.

אבל על זה צריכים כמה תנאים:
א. שמירת הדיבור – למעט בדיבור ככל האפשר, כי הדיבור הוא המלכו"ת, שדרך שם נכנסים אליו יתברך (עיין ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן פ"ד), ולכן אינו ראוי שיטנף את הפתח אשר דרך שם נכנסים אליו יתברך, כי אוי לעבד שמטנף את דלת ופתח היכל המלך.

ב. לשמור מאד מכעס וקפידות, שזה עוקר את האדם משורשו לגמרי, כמובא בזוהר (תצוה קפ"ב.) במאי אתידע לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה? [איך יכולים לדעת אם מותר להתקרב אל האדם הזה או להתרחק ממנו?], ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, [בכעסו של אדם מתוודע מהות כל האדם ומתגלה מי הוא] אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי אתי עליה, דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, [אם האדם שומר על עצמו לא להיות בכעס כדי שלא תהיה נעקרת ממנו נשמתו], דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. [זה הוא אדם כמו שצריך להיות, הוא עבד של הקדוש ברוך הוא והוא אדם השלם], ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, [ואם האדם הזה לא שומר על עצמו לא להיות בכעס, והוא עוקר את הקדושה ממנו, ונכנסת בו סטרא אחרא, האדם הזה הוא מורד בהקדוש ברוך הוא ואסור להתקרב אליו], ודא איהו (איוב י"ח ד') "טורף נפשו באפו", איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר [אדם שהוא בכעס הוא עוקר את הנפש שלו ושורה בו הסטרא אחרא], ועל דא כתיב (שם) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו [מי שבכעס הנשמה שלו בורחת ממנו, והוא מטמא את עצמו].

ואמר האריז"ל שאת כל העבירות יכולים לתקן וכו', אבל מי שכועס הוא עוקר את הנשמה שלו לגמרי וכו', וקשה להחזיר לו את נשמתו וכו', ולכן סובל מה שסובל וכו', ובזה שאדם בכעס, מראה לדעת שאינו מאמין אשר דבר גדול ודבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, ועוקר את נשמתו ואמונתו ממנו לגמרי.

ג. שיעסוק תמיד בתפלה ושירות ותשבחות לפני המקום ברוך הוא, ויעסוק בתורה ועשיית חסד עם הזולת, שעל ידי זה מרחיב את הדעת וזוכה שיהיה לו כלים לקבל את האור כי טוב.

העיקר שיהיה תמיד בשמחה, ולא יניח את העצבות אצלו כרגע, כי העצבות זוהי הסטרא אחרא הנמשכת מהס"מ ונוקבא דיליה לילי"ת, מה שאין כן השמחה זוהיו הקדושה השורפת את כל הקליפות שברא מחמת עוונותיו, ומרוב שמחה על ידי זה יתפרדו כל פועלי אוון, ויהיו בטלים הקליפות כלא ממש.

וכשיזכה לקיים את כל זה, ולהכניס בדעתו אשר אין בלעדו יתברך כלל, אז עולמו יראה בחייו, אתה הוא קודם שבראת העולם, ואתה הוא משבראת העולם, ומובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן נ"א) שהשלימות של האמת לקשר אחר הבריאה בקודם הבריאה, ואז מתענג בנועם זיוו שכינת עוזו יתברך, אשרי לו ואשרי חלקו.

המאחל לך חג כשר ושמח