מדוע רוב הנשים במגזר החרדי יוצאות לעבוד, הרי עול הפרנסה מוטל על הבעל?

שאלה:

מאת מעין חיה:

לכבוד הרב הצדיק. יש לי קושיה שמציקה לי: ידוע שהאישה התקללה "בצער תלדי בנים" ואילו הגבר התקלל "בזעת אפך תאכל לחם". אני אישה חרדית ואני לא מבינה מדוע כל הנשים במגזר שלנו עובדות ומתמודדות עם עול הפרנסה, בשעה שקללת הפרנסה הוטלה על הגבר ולא על האישה. האם קללה אחת לא מספיקה לאישה? אשמח אם תסבירו לי מדוע זה ככה, והאם זו הדרך הנכונה.

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום ג' לסדר במדבר כ"ז אייר התשע"ג

שלום רב אל מעין חיה תחי' 

לנכון קבלתי את מכתבך.

את לא צריכה להתפעל ומכל שכן לא להקשות קושיות וכו', זה דבר טבעי שהבעל צריך להביא פרנסה, כי כך חתם בשטר הכתובה "אנא אפלח (אני אעבוד) ואוקיר ואזון ואפרנס", היינו שהבעל מתחייב כלפי האשה להביא פרנסה, ולא רק מזונות אשה הוא מחוייב להביא, אלא גם את יתר צרכיה החומריים של האשה, ואת כל הדרוש לכלכלה, לכסות מלבוש, מדור ריפוי וכו', וזה דין התורה, ואי אפשר להתעלם מזה, כי האחריות להביא פרנסה היא של הבעל. נקודה!

במגזר החרדי נהוג שהאשה רוצה שבעלה ישלים את עצמו בתורה שנתיים או שלוש או יותר, ולכן היא מסכימה ללכת לעבוד ולהביא פרנסה, והיא עושה את זה בשמחה ובכיף וכו', וזה לא קללה עבורה כלל, אדרבה אשה חרדית שמחה שבעלה יושב ולומד כמה שנים טובות אחר החתונה בכולל, והיא מוכנה לעבוד במקומו, 

ולכן זו לא קללה בכלל. וכבר אמרו חכמינו הקדושים (ברכות יז.)

גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים וכו', אמר ליה רב לרבי חייא נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן; במה הנשים זוכות? בזה שלוקחים את הילדים לתלמוד תורה שילמדו תורה, ומחכות לבעליהן שיחזרו מהכולל שלומדים שמה תורה.

אשרי האשה שנותנת לבעלה ללמוד תורה, וידוע שרביז"ל אמר בפירוש שאם אדם לומד תורה – אחר החתונה יעשה כל מה שביכולתו ללמוד תורה, אבל אם הוא לא לומד תורה, רק מבטל את הזמן – מצוה לדבר איתו שילך לעבוד.

אל תכנסי בלחץ, הקדוש ברוך הוא מסר את הבחירה בידינו כמו שכתוב (דברים י"א כ"ו) "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", הקדוש ברוך הוא נותן לנו את 'היום' מתנה, כי כל יום ויום שבא הוא מתנה נפרדת, אבל הבחירה בידינו, כי בכל יום יש בו ברכה ויש בו קללה, תלוי איך שאדם לוקח את 'היום'.

ולכן אשה לא צריכה לקחת את 'היום' לקללה, ולומר "בעצב תלדי בנים", אדרבה! אשה חכמה שמחה ועליזה עם הילדים שלה, ונהנית מהם בכל רגע מהיום וכו', ולהיפך, אדם שהוא חכם יודע איך להפוך את "בזעת אפיך תאכל לחם", כי בפירוש גילה לנו רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן י"א) שאם אדם זוכה אזי אפילו המלאכה גשמית שעושה היא בבחינת ל"ט מלאכות המשכן, והוא שש ושמח עם זה, אך אם אין האדם זוכה, אזי אפילו המלאכה הגשמית שעושה הוא בבחינת ל"ט מלקות, שמרגיש מושפל ושבור וכו' וכו'.

אשרי הבעל והאשה שהם תמיד שמחים ועליזים בחלקם, ולא מתלוננים, אלא משבחים ומפארים את הקדוש ברוך הוא, אשר אמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ב') תודה והודאה שנותנים להקדוש ברוך הוא, זה שעשוע עולם הבא, היינו אדם שנמצא בזה העולם הגשמי והחומרי ומרגיל את עצמו תמיד לתת תודה להקדוש ברוך הוא על החסדים והרחמים גמורים שעושה עמו, על ידי זה הוא מרגיש שעשוע עולם הבא עוד בזה העולם, אשריהם ואשרי חלקם.

המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים