בן דוד שלי התאבד בחוץ לארץ ועדיין לא עשו לא מצבה. האם כדאי להעביר אותו לארץ ישראל?

שאלה:

מאת דליה:
שלום לצדיק. בן דוד שלי התאבד בשנה שעברה, הקבר נמצא בחוץ לארץ, אך עדיין ללא מצבה והמשפחה רוצה לדעת: האם להביא את הגופה לארץ? תודה רבה לצדיק ורפואה שלימה.

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום ב' לסדר שלח י"ח סיון התשע"ג

שלום רב אל דליה תחי' 

לנכון קבלתי את מכתבך.

זו שאלה רצינית ששייכת לרב, היינו שצריכים לשאול שאלה זו רב מפורסם בהלכה וביראת שמים, כדי לדעת את הפרטים בפרטי פרטיות וכו' וכו'.

וכאן המקום לעורר בעניין אלו שמתאבדים, שידעו פעם ולתמיד שזה לא פתרון, כי כך אמר רביז"ל (שיחות הר"ן סימן פ"ד) על מאמרם ז"ל (אבות פרק ד') "ואל תאמר שהשאול והקבר בית מנוס לך" – כי בעולם הזה שיש להאדם טרדות ועול הפרנסה, יכול להיות שיעקץ וינשך אותו פרעוש והוא לא ירגיש, מחמת שמחשבתו טרודה באיזה מחשבה של פרנסה וכיוצא. אבל שם בקבר שאז אין להאדם שום טרדא ושום מחשבה אחרת, אז הוא שומע אפילו הרחישה וההילוך של התולעים איך הם רוחשים ובאים אליו, ומרגיש הצער של כל נשיכה ונשיכה. ואין שום דבר שיטרידהו וימנעהו מגודל צערו הקשה רחמנא ליצלן; אדם חושב שבזה שהוא יתאבד, ויכניסו אותו בקבר יגמרו הצרות שלו, והוא לא יודע שאז מתחילות הצרות שלו וכו', כל זמן שהוא חי הוא יכול לתקן את הכל, ויכול לצאת מכל הסיבוכים שהסתבך בהם וכו', כי אין בעיה שאין לה פתרון, אבל שם בקבר מתחיל ענין אחר לגמרי, קודם כל איך שקוברים את האדם באים עכברי שדה שמתחילים לאכול את הבשר הטרי, ומבטנו מתחילות לצאת תולעים וכו', ומה שהן משאירות – באים נחשים ועקרבים וכו' וכולם עושים סעודה מגופו וכו', ואל תחשבי שכשאדם מת הוא כבר לא מרגיש, כי בפירוש אמרו חכמינו הקדושים (שבת י"ג:) קשה רימה למת כמחט בבשר החי שנאמר (איוב י"ד כ"ב) "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל".

ולכן אין זה פתרון להתאבד בשעה שהסתבך באיזה סיבוך שרק יהיה וכו', או עבר עליו איזה משבר בחיים, אהבה נכזבת וכו', או שנכנס בחובות וכו', להתאבד זה לא פתרון כלל, זה בא רק מחמת יאוש ודכאון פנימי, ועל זה שלח לנו הקדוש ברוך הוא בדורות אלו את רביז"ל, שהוא הרופא שיכול לרפאות את כלל נשמות ישראל ואת כלל העולם כולו, כי רביז"ל מפיח רוח חיים בכל אדם, ומחזק ומעודד ומשמח אותו, ומראה לו דרך איך שיכולים לצאת מכל בעיה שבעולם.

אדם צריך לדעת שאין לו בזה העולם רק את הקדוש ברוך הוא, והוא אב הרחמן המרחם על בריותיו, ואם אדם מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא, ומתחזק בכל מיני התחזקויות, אזי הוא יכול לצאת מכל הסיבוכים שרק הסתבך בחיים, ודוד המלך שר (תהלים כ"ג ד') "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמני" – אפילו שאדם נמצא בגיא צלמוות ממש וכו', בכלא וכו', או הוצרך לברוח וכו', אם הוא מתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, ויודע ועד אשר אין בלעדו יתברך כלל והכל לכל אלקות גמור הוא, ודבר גדול דבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, אזי הוא הכי מאושר, כי איפה שרק יהיה וכו', הוא ידבר אל הקדוש ברוך הוא, והוא יתברך ישמור עליו, כי אי אפשר לתאר ולשער את מעלת השיחה בינו לבין קונו שזה מכניס לאדם בטחון עצמי, שזה מביא לאדם שמחה אמיתית, כי אין עוד שמחה כשמחה זו שאדם מאמין בהקדוש ברוך הוא, ומקיים את מצוותיו יתברך.

ולכן כל אחד שרק הסתבך באיזה סיבוך, עליו לציית את רביז"ל: הדבר הראשון שיזכור אשר רביז"ל אמר (וזה הפך לשיר עממי): "כל העולם כולו גשר צר מאד והכלל והעיקר לא להתפחד כלל". כי כל הצרות והבעיות שיש לאדם הן בגלל שהוא נכנס בקטנות המוחין, ונדמה לו כאילו אבד מנוס ותקוה ממנו, וכבר לא רואה שום אור בקצה המנהרה, ונדמה לו שכולם רודפים אותו, וכולם שונאים אותו, ושאר מיני דמיונות שנדבק בו, עד שהוא מחליט שהוא כבר לא שווה לשום דבר, ולכן, רחמנא ליצלן הפתרון היחידי שמוצא זה להתאבד, וזו טעות חמורה, כי כל זמן שאדם חי הוא יכול להשתנות מהקצה אל הקצה, עד שיכול להתעלות בתכלית העליה להיות דבוק בחי החיים בו יתברך, וימשיך על עצמו זיו חיות אלקותו יתברך, אשר אין עוד עריבות ונעימות יותר מזה שאדם מרגיש את עצם עצמיות אלקותו יתברך, ואז יתפרדו כל פועלי אוון, ויוכל לשחרר את עצמו מכל הקשרים שנקשר על ידי הסטרא אחרא שקשרו אותו על ידי עוונותיו המרובים, עד שנדמה לו כאילו הכל שחור, וכאילו אין מנוס ותקוה לו.

אשרי מי שמטה אוזן קשבת אל הלימודים העמוקים של רביז"ל שצעק בקול עמוק (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ע"ח) אין שום יאוש בעולם כלל! אין דבר כזה להתייאש! כי מכל דבר יכולים לצאת, ובפרט מי שמרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא בשיחה בינו לבין קונו בתמימות ובפשיטות גמורה, כמו שאמר רביז"ל (שיחות הר"ן סימן קנ"ד) שעיקר מה שהגיע למדריגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק (פשיטות) שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו, ואמר תהלים הרבה בפשיטות. ועל ידי זה דייקא הגיע למה שהגיע. ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה שאני עתה, דהיינו חידוש כזה, הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי בשנה כולה (כלומר שהיה מזדרז כל כך בעבודתו עד שמה שהיה עושה ועובד השם יתברך בשנה כולה היה עושה ביום אחד). והיה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה של פראסטיק (פשיטות) באמת, ואמר איי איי פראסטיק. גם אמר שדיבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו גם כן שלא הגיעו למדריגתם כי אם על ידי ענין פראסטיק, שעסקו בעבודתם עבודת השם יתברך בפשיטות גמור בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו' ועל ידי זה דייקא הגיעו למה שהגיעו.

וסיפר לי יהודי ניצול שואה שהצליח להמלט מגיא ההריגה, שראה במו עיניו שבכל יום הוליכו מאות ואלפים אנשים אל תאי הגז ואחר כך שרפו אותם במשרפות וכו', והוא הצליח בנס בתוך נס להמלט על נפשו עד שהגיע לאיזה יער ושם התחבר עם הפרטיזנים, ויום אחד הוא שומע כמה בני אדם מתווכחים ביניהם, שכמה אמרו שיותר טוב לחזור ולההרג מלהשאר פה ביער בבדידות שזה הורג את האדם יותר מהכל, ואחרים ניסו לדבר על לבם – פה נשרוד את המלחמה, אבל שמה בוודאי יהרגו אתכם, וככה היה הויכוח ביניהם וכו', והנה יום אחד הצטרף ליער חסיד ברסלב שאיבד את אשתו ואת ילדיו ואת כל משפחתו, אביו ואמו אחיו ואחיותיו והוא נשאר גלמוד, אך עם כל זאת היה מתבודד להקדוש ברוך הוא בקול רם, והיה שש ושמח וכל תפלותיו היו: "רבונו של עולם זכיני להיות בשמחה ולא לשכוח ממך כרגע שאתה אב הרחמן, וכל מה שאתה עושה זה בוודאי לטובה, זכיני לזכור את זה טוב טוב, ולא יכנס בי שום הרהור כנגדך, ואהיה חזק באמונה פשוטה בך יתברך". וכולם היו שבורים ורצוצים והסתכלו עליו בתמהון "מה קרה עם האדם הזה?", וחשבו שהוא ירד מדעתו וכו', אבל הוא התחיל לדבר איתם דיבורי התחזקות ואמונה פשוטה בו יתברך, וגילה להם את הענין של שיחה בינו לבין קונו, שאדם צריך לדבר אל הקדוש ברוך הוא ואז הוא אף פעם לא לבד, ולא צריך להתבייש מאף אחד, וגילה להם שהאריז"ל אומר על הפסוק (דברי הימים א' כ"ט י') ו'יברך ד'ויד א'ת ה'וי"ה לעיני כל הקהל, ויאמר דויד ברוך אתה הוי"ה אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם; שזה ראשי תיבות ודא"י, שאדם צריך להיות כל כך חזק באמונה, עד שידע בוודאות שיש מציאות הבורא יתברך שמו, ואז הוא יכול לדבר אל הקדוש ברוך הוא, ולשבחו ולהודות לו לפני כל הקהל, ולא להתבייש, והירבה לדבר על לבם, והיה שר איתם ניגונים של שמחה, וזה מה שהחזיק אותם ביער כל ימי הבדידות שלהם, ואודות החסיד הזה – הוא נשאר בחיים. כך סיפר לי היהודי הזה, איך שהוא וחבריו היו כבר לאחר יאוש ורצו לחזור אל מוות בטוח, מלהשאר ביער בבדידות, עד שבא החסיד ברסלב הזה ששימח אותם וגילה להם את הענין של שיחה בינו לבין קונו, הענין של התבודדות.

רואים מכל זה איך שמכל צרה יכולים לצאת, העיקר רק לא להתייאש ולא ליפול בבדידות, שאז יהפוך את כל המרירות למתיקות, היאוש לתקווה, החושך לאור וכו' וכו'.

המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים