אני לקוי מאוד במידת הכעס, ובכל פעם אני מתפרץ על אשתי וגורם לה לבכות

שאלה:

מאת ירחמיאל:
באתי לספר לצדיק את מכאובי לבבי: התחתנתי עם אשתי וברוך השם התברכנו בחמישה ילדים מתוקים בלי עין הרע. הבעיה היא שאני לקוי מאוד במידת הכעס, וכל הזמן אני מוציא את העצבים שלי על אשתי. יש לי יסורי מצפון שאני מצער אותה כל-כך ואני מקבל על עצמי לכבד אותה ולא להתפרץ עליה שוב, אך ברגע האמת אני שוב כועס ומתפרץ, וגורם לה לבכות.
אני יודע שאני לא בסדר, ושאני צריך לתקן את המידות המקולקלות שלי, אבל אני לא מצליח להשתנות. מה אני יכול לעשות?

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום א' לסדר פנחס ט"ו תמוז התשע"ג

שלום וברכה אל ירחמיאל נ"י

לנכון קבלתי את מכתבך.

אתה צריך לדעת שכעס זו המדה הכי מגונה שרק יכולה להיות, והאדם שכועס – עוקר את נפשו לגמרי, כמובא בזוהר (תצוה קפ"ב.) במאי אתידע לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה, [איך יכולים לדעת אם מותר להתקרב אל האדם הזה או להתרחק ממנו?], ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, [בכעסו של האדם נודעת מהות כל האדם ומתגלה מי הוא], אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי אתי עליה, דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, [אם אדם שומר על עצמו לא להיות בכעס כדי שלא תהיה נעקרת ממנו נשמתו], דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. [זה הוא אדם כמו שצריך להיות, הוא עבד של הקדוש ברוך הוא והוא אדם השלם], ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, [ואם האדם הזה לא שומר על עצמו לא להיות בכעס, והוא עוקר את הקדושה ממנו, ונכנס בו סטרא אחרא, האדם הזה הוא מורד בהקדוש ברוך הוא ואסור להתקרב אליו], ודא איהו (איוב י"ח ד') "טורף נפשו באפו", איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר [אדם שהוא בכעס הוא עוקר את הנפש שלו ושורה בו הסטרא אחרא], ועל דא כתיב (שם) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו [מי שבכעס הנשמה שלו בורחת ממנו, והוא מטמא את עצמו]; ואמר האריז"ל שאת כל העבירות יכולים לתקן וכו', אבל מי שכועס הוא עוקר את הנשמה שלו לגמרי וכו', וקשה להחזיר לו את נשמתו וכו', ולכן סובל מה שסובל וכו'.

ורביז"ל גילה לנו (שיחות הר"ן סימן רמ"ט) שנואף הוא כעסן, עיין שם; וכן אמר (שיחות הר"ן סימן קפ"ד) כי בחוטם יכולין להכיר הנואף, עיין שם; היינו כעס בא מהחוטם שהוא האף, ואם רואים אדם כעסן שמוציא את העצבים שלו על הזולת, סימן שהוא נואף.

ולכן אתה צריך לתקן את חטאות הנעורים שלך, שזה מה שרודף אותך להיות תמיד כעסן ועצבני, ומסכנה אשתך שאתה מוכרח להוציא את העצבים שלך עליה, ומסכנה היא סובלת מהילדים וכו', וכן עניות ודחקות וכו', ובמקום לחזק ולעודד ולשמח אותה, אתה מוציא את כל העצבים שלך עליה, אתה פשוט רשע מרושע, כי אפילו לרדוף סתם בר ישראל זה נקרא רשע, מכל שכן כשאדם רודף את אשתו ויורד לחייה, הוא רשע מרושע, איש בליעל וכו' וכו', ואתה צריך לזכור שעוון הכעס זה עוון חמור מאד מאד, שגורם לאדם את כל הצרות שבעולם.

וזכור גם זכור מה שאמרו חכמינו הקדושים (שבת ק"ה:) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד; כי המאמין האמיתי שמאמין שדבר גדול ודבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, הוא אף פעם לא יהיה בכעס, ואם הוא בכעס, סימן שאינו מאמין בו יתברך שהוא נמצא ואין בלעדו נמצא, והכל ממנו יתברך.

ולכן כפי הכעס, כן דוחה את השכינה ממנו, ואמרו חכמינו הקדושים (פסחים ס"ו:) כל אדם שכועס, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו; ואמרו (נדרים כ"ב.) כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, ומוסיף טפשות על טפשותו; וזה טירוף הדעת פשוטו כמשמעו, כי הכעסן מאבד את הדעת והשכל שלו לגמרי, עד שלא מסוגל לחשוב ישר, ואמרו חכמינו הקדושים (זוהר חדש נח) לא יהיה בך אל זר – שלא תהיה נח לכעוס, כי זו עבודה זרה ממש, כי הוא דוחה את  הקדוש ברוך הוא ממנו.

מכל הצדיקים שהיו בעולם לא היה מי שידבר כל כך על שלום ואהבה בבית, כמו רביז"ל, שבפירוש הזהירנו (שיחות הר"ן סימן רס"ד) לכבד ולייקר את אשתו, כי אמר הלא הנשים הם סובלים צער ויסורים גדולים מאד מאד מילדיהם, צער העיבור והלידה והגידול, כאשר ידוע לכל עוצם מכאובם וצערם ויסוריהם בכמה אופנים הקשים וכבדים מאד מאד וכו' וכו', על כן ראוי לרחם עליהם ולייקרם, ולכבדם. וכן אמרו חכמינו הקדושים (בבא מציעא נט.) 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו', [תכבדו ותייקרו את נשותיכם כדי שתהיו עשירים], וכן אמרו (יבמות סג.) 'דיינו שמגדלות את בנינו ומצלת אותנו מן החטא'.

ולכן צריכים לכבד ולייקר אותם מאד מאד, וזה יסוד גדול בחסידות ברסלב, שהבעל מוכרח לעזור לאשתו, ואם הוא רוצה להיות מקורב אל רביז"ל ולציית אותו, עליו הדבר הראשון לעזור לאשתו בכל המובנים, ולא כמו אלו החדשים מקרוב באו שמסלפים את דברי רביז"ל, ומהפכים דברי אלקים חיים.

ולכן תראה לשנות כיוון, ומהיום והלאה תעקור ממך את הכעס והרציחה, שעל ידי זה אתה מאבד גם את הפרנסה שלך, כמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ס"ח) שהכעס דוחה מהאדם את כל הפרנסה, ואפילו שנגזר עליו שיהיה לו הרבה כסף וכו', על ידי כעס הוא במו ידיו דוחה את זה וכו', וצריכים הרבה לעבוד על נקודת זו – לעקור ממנו לגמרי את הכעס, וזה שצריכים לכוון בכל יום באמירת פסוק (תהלים קמ"ה) פ'ותח' א'ת' י'דיך' שזה ראשי תיבות וסופי תיבות חת"ך אפ"י, היינו בזה שאדם חותך את הכעס והרציחה שבא מהאף שלו – החרון אף, על ידי זה זוכה לפרנסה בשפע בסוד "פותח את ידיך", שהקדוש ברוך הוא כביכול פותח את ידיו ונותן לו שפע.

אני מאד מקווה להקדוש ברוך הוא שהדיבורים האלו יכנסו בלבך, ותתחיל לרחם על אשתך ותשתדל לעזור לה במה שאתה רק יכול, כי סוף כל סוף זו אשתך בשר מבשרך והאמא של ילדיך, ובזכות זה יהיה לך פרנסה בנקל, ויושפע עליך שפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידיך.

המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים