שאלה: מאת אברהם: שלום לצדיק שליט"א. שמי אברהם, ואני גר בקריית אתא. בחסדי השם חזרתי בתשובה לפני כשנתיים, וזכיתי להתקרב לרבנו הקדוש. אני משתדל מאוד להתפלל שלוש פעמים ביום במניין, ולהתחזק בשמירת המצוות יותר ויותר. תשובה: |
||
בעזה"י יום ג' לסדר עקב ט"ז אב ה'תשע"ג
שלום וברכה אל אברהם נרו יאיר לנכון קבלתי את מכתבך. רביז"ל אמר (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ע"ב) גם בעבודת השם יש ענין של ריבוי אור פן יהרסו לעלות אל הוי"ה, שזה יצר הרע גדול מאד, שרוצים הרבה ולבסוף מאומה לא עושים, והחכם מכל אדם אומר (משלי יג, יא) הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה; מי שרוצה בפעם אחת הון רב, לבסוף אין לו כלום. ומי שקובץ מעט מעט, על ידי זה לבסוף יש לו הון רב. אתה צריך להרגיל עצמך ללמוד כל יום מעט ועוד מעט וכו' וכך תעלה לך, כמו שאמר רביז"ל למוהרנ"ת ז"ל "אביסעל איז אויך גיט" (מעט גם כן טוב), וזה הביא את מוהרנ"ת ז"ל להיות מתמיד גדול. לומדים מכל לימוד מעט ועוד מעט, וכך במשך שבוע חודש שנה וכו' זוכים לסיים המון, היינו ללמוד בכל יום קצת מקרא – חומש ורש"י עם התרגום מפרשת השבוע, פרק או שני פרקים משניות כסדרן דייקא, דף גמרא ב'בלי י'רושלמי ת'וספתא שזה ראשי תיבות בי"ת, וכמו שבית גשמי לא נבנה בפעם אחת אלא שמים אבן על אבן ולבנה על גבי לבנה, כמו כן ויותר מכן הוא ברוחניות – כשלומדים בכל יום דף גמרא ב'בלי י'רושלמי ת'וספתא, במשך כמה שנים מסיימים, וכמו כן במדרשים ובספרי הזוהר והתיקונים וכו' וכו' וכך מתקדמים. ואם תאמר שאתה ושוכח מה שאתה לומד, כבר אמר רביז"ל (שיחות הר"ן סימן כ"ו) שלעתיד מזכירים לו לאדם כל מה שלמד, אף אם שכח. ואמרו חכמינו הקדושים (קהלת רבה פרשה א' סימן ט') זה שיפוטה של תורה – שאדם לומד תורה ושוכחה, לטובתו אדם לומד תורה ושוכח. שאילו היה אדם למד תורה ולא שכחה, היה מתעסק בתורה ב' או ג' שנים וחוזר ומתעסק במלאכתו ולא היה משגיח בה לעולם, אלא מתוך שאדם לומד תורה ושוכחה אינו מזיז ואינו מזיע את עצמו מדברי תורה. הרי שלך לפניך, שההכרח לשכוח וכו', ורוב בני הנעורים שהפסיקו ללמוד זה רק מחמת שרואים שלומדים ושוכחים, ואומרים לעצמם: "אם כן, מה יש לי להשקיע?" וכו' ובאמת זו טעות, כי בו ברגע שאדם מכניס את מוח מחשבתו בפסוקי התורה או במשניות או בגמרא או בהלכה וכו' בו ברגע נשמתו נדבקת בתורה שהיא חכמתו יתברך, וזה נצחי, כמו שהקדוש ברוך הוא נצחי כך התורה נצחית, וכמו כן הנשמה נצחית. ולכן הרגע או השעה הזו שהדביק עצמו בתורה, זה כבר נשאר לנצח וזה מה שישאר ממנו, כי מרוב ההבלים של הבלי עולם הזה לא ישאר לו שום דבר, אדרבה, יסבול רק בושות. ואם היו בני הנעורים יודעים דבר זה, שמה שלומדים ברגע זה או בשעה זו זה נצח נצחים, אף שהוא כבר שכח מה שלמד ואינו זוכר כלום, אבל בו ברגע ובשעה שאדם נדבק בתורה, הרגע הזה והשעה הזו זה נצחית. ואם היו יודעים את זה, אזי לא היו מפסיקים ללמוד ולטייל בכל חלקי התורה הקדושה, אבל היות שהכניסו בראש שצריכים להיות למדן לידע ללמוד "קענין לערנין", על ידי זה אם אין לו כשרונות טובים הוא לא לומד כלל. ובאמת יש פתגם: 'גנב' נקרא מי שגונב, לא מי שיכול לגנוב, אותו דבר 'למדן' נקרא מי שלומד תמיד ולא מי שיכול ללמוד. ודבר זה ברור למי שרוצה להודות על האמת, אשר רוב רובם של בני הנעורים הפסיקו ללמוד מפני שאין להם שום כשרונות וכו' וכו' ולכן נתייאשו לגמרי עד שאינם לומדים כלל ומסתובבים בחוצות וברחובות, ועוד נכשלים בראיות אסורות וכו' ומתחממים ומוציאים זרע לבטלה וכו' ועל ידי זה המח נפגם לגמרי ונופלים ביאוש גמור וכו', ונכנסים בדכאון פנימי שאף אחד לא רואה את זה מבחוץ כלל, כי מבחוץ הוא הולך על בלבוש חסידי או בלבוש ליטאי וכו', אבל בפנימיות הוא שבור כחרס ומיואש לגמרי, ובין כך עובר עליו יום יום ואינו לומד כלל, וכך עוברים עליו ימים שבועות וחודשים ואפילו שנים וכו' והוא לאחר יאוש שהוא כבר אף פעם לא יוכל ללמוד. אבל מי שזורק את מוחו הפגום ומציית את רביז"ל ולומד על פי סדר-דרך-הלימוד של רביז"ל (המובא בשיחות הר"ן סימן ע"ו ומבואר באריכות בקונטרס 'סדר-דרך-הלימוד'), הרי הוא תמיד ילמד משניות, גמרא ושולחן ערוך וכו' וכו' כי בו ברגע שאדם מדבק עצמו בתורה הקדושה בו ברגע הוא נדבק בשכינת עוזו יתברך, כי התורה והקדוש ברוך הוא – אחד הם. ואותו דבר בענין שיחה בינו לבין קונו, למה אדם לא מדבר עמו יתברך? כי הוא חושב שצריכים לדבר הרבה וכו' וזה קשה לו, אזי אינו מדבר כלום. אבל אם היה יודע שאפילו דיבור אחד שמדברים עמו יתברך זה מדביק את נשמתו בו יתברך, אזי הוא היה מדבר עוד דיבור ועוד דיבור, וכך לא היה מפסיק לדבר כל היום עמו יתברך. הכלל שעליך לזכור שמעט גם כן טוב בכל דבר, אפילו במדת השמחה – אדם חושב ששלימות השמחה זה להיות תמיד שמח, אך יען שאינו יכול מפני פגעי ומקרי הזמן שעוברים עליו על ידי זה אינו שמח כלל וכו' אבל אם היה יודע ששמחה אחת, ריקוד אחד וחיוך אחד זה מאד חשוב למעלה אצלו יתברך, על ידי זה היה מרגיל עצמו לקצת שמחה ועוד קצת שמחה וכו' עד שהיה תמיד שש ושמח ומחייך לכולם.
|