שאלה: מאת דוד: למדתי שאדם צריך להתגבר על חמימות ליבו ועל היצר שבוער בו על-ידי דברים שבקדושה, למשל קריאת תהלים, תפילה ולימוד תורה בקול, כמו שכתוב: "חם ליבי בקרבי בהגיגי תבער אש דיברתי בלשוני". אני משתדל לקיים זאת, אך לאחרונה מישהו אמר לי שאם אני מתפלל בקול ובבכי זה נובע מגאווה. תשובה: |
||
בעזה"י יום ד' לסדר כי תבוא ט"ו אלול ה'תשע"ג
שלום וברכה אל דוד נ"י לנכון קבלתי את מכתבך. כלל גדול הוא שלא תניח את עצמך שיטעו אותך, כמו שאמר רביז"ל (שיחות הר"ן סימן נ"א) את זה תקבלו ממני שלא יטעה אתכם העולם, כי העולם מטעה מאד; אסור להתפעל משום בריה שבעולם, והרגע שאדם מקרר אותך מאיזו עבודה בעבודת השם יתברך, דע לך שהוא שליח הס"מ שרוצה לשבור אותך וכו'. אדם צריך להיות כל כך חזק בעבודת השם יתברך, שאף אחד בעולם לא יוכל להזיז אותו בשום פנים ואופן מהקבלה שקיבל על עצמו. והנה רביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ע"ב) שהיצר הרע בא מעכירת הדמים שלא זיכך את דמיו וכו', ולכן הדמים בוערים בו בתאוות ניאוף מאד מאד כמו מדורה, וכן אמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ע"ה) שאי אפשר להכניע את הדמים הבוערים אצלו וכו', הן בעבירות והן במחלוקת ובמדת הניצחון, אלא על ידי הדיבור שמדבר הרבה בתורה ובתפלה, שאז נזדכך הדמים שלו עד שזוכה שלא בוער בו יצרו הרע כל כך.
ולכן אל תבלבל את עצמך מאף אחד, אלא תהיה רק שש ושמח, כי אין עוד דבר שמרחיב את הדעת לאדם כמו שמחה, ואמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן י') מה שהעולם רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבין עצמן. והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף, כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל השם יתברך. אך דע שעל ידי מרה שחורה אי אפשר להנהיג את המוח כרצונו, ועל כן קשה לו ליישב דעתו, רק על ידי השמחה יוכל להנהיג המוח כרצונו, ויוכל ליישב דעתו, כי שמחה הוא עולם החירות, כמו שכתוב (ישעיה נ"ה) "כי בשמחה תצאו", שעל ידי שמחה נעשין בן חורין ויוצאין מן הגלות. ועל כן כשמקשר שמחה אל המוח, אזי מוחו ודעתו בן חורין ממש, ואינו בבחינת גלות, ואזי יוכל להנהיג את מוחו כרצונו וליישב דעתו, מאחר שמוחו בחירות ואינו בגלות, כי על ידי גלות אין הדעת מיושב כלל וכו'. ולבוא לשמחה הוא על ידי מה שמוצא בעצמו איזה נקודה טובה, כי איך שרק יהיה, יש אצל כל בר ישראל נקודות טובות מנקודת יהדותו, כמאמרם ז"ל (ברכות נ"ז.) על הפסוק (שיר השירים ד') "כפלח הרמון רקתך" – מאי רקתך? אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון, ועל כל פנים יש לכל בר ישראל לשמוח במה שזכה להיות מזרע ישראל, ושלא עשני גוי כגויי הארצות, כי השמחה הזו עולה על כל השמחות, ועל ידי שמחה מתרחב מוחו ודעתו וכבר יש לו ישוב הדעת אחר לגמרי.
ותיכף ומיד כשיש לאדם ישוב הדעת, אזי שום דבר ושום בריה לא יכולים לבלבל אותו, אלא הוא מתמיד בלימוד התורה הקדושה שיעורים כסדרן במקרא, במשנה, בגמרא, ובשולחן ערוך וכו' וכו', וכן הוא מתפלל את השלוש תפלות בחיות ובדביקות, וכן מרבה לדבר עמו יתברך בשמחה עצומה, ועל ידי זה זוכה שנזדכך דמו לגמרי.
חזק ואמץ מאד, אל תהיה מבוהל ומבולבל משום דבר ומשום בריה, רק תציית את רביז"ל.
|