שאלה:

מאת אליהו:

שלום למורנו ורבנו מוהרא"ש שליט"א.
בתחילת התקרבותי לחסידות ברסלב הייתה לי חיות גדולה מספרי 'אשר בנחל' – הייתי מתמיד בהם מדי יום ביומו, והתחזקתי בזכותם לאין שיעור. אך לאחרונה, קשה לי מאוד ללמוד בהם, ואני מוצא את עצמי שכבר כמה חודשים לא למדתי בהם.
דבר נוסף באותו עניין: כשעברתי לגור ביבנאל הרגשתי טעם גן עדן ממש, אך אחרי כמה שנים פתאום הרגשתי שאני לא מתחבר בכלל לאנשים ולמקום – ועזבתי לעיר אחרת.
איך זה יתכן שמאיר לאדם דבר מסוים בעבודת השם, ואחרי כמה זמן כל ההתלהבות נעלמת?

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום ד' לסדר כי תבוא ט"ו אלול ה'תשע"ג

שלום וברכה אל אליהו נ"י

לנכון קבלתי את מכתבך.

אתה צריך לדעת שככל שאדם מבטל את עצמו לגמרי אליו יתברך, כן ירגיש את אמתת מציאותו יתברך, וככל שאדם יותר שבור וכו', ומרגיש שהוא הכי גרוע בעולם וכו', וכואב לו כאב עוונותיו וכו', ולבו נשבר בקרבו לגמרי וכו', אז יאיר עליו מלך הכבוד בעצמו, וירגיש את כל הטעמים הערבים והנעימים בהתקרבות לצדיק, אבל תיכף ומיד כשמתחיל להכנס באדם איזו ישות וגיאות ועושה מעצמו מציאות וכו', כאילו זה לא נכון, לא חטאתי וכו', זה לא היה חטא כל כך גרוע וכו', כי הס"מ יודע איך להסית את האדם וכו', כמו כן נכבה ממנו אור הצדיק לגמרי, ואור אלקותו יתברך, וכבר אמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן י"ז) כשנכבה מהאדם היראה והאהבה אזי אינו מרגיש את אורו יתברך, ואת אור הצדיק.

ידוע מה שאמר רביז"ל (שיחות הר"ן סימן קל"ו) האדם צריך לבטל כל מדה ומדה ממדות הרעות שנדבק בו וכו', עד שיתבטל לגמרי כאין ואפס. כי בתחילה, צריך לבטל מדה זאת עד שתהיה כלא ממש, ואחר כך מדה אחרת עד שתהיה גם כן לא, וכן כל המדות עד שיהיו כולם כלא היו. וכפי מה שמבטלין כל מדה ומדה, כמו כן מאיר ומתגלה עליו כבוד השם יתברך, כי עיקר האור הוא כבודו יתברך, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ג ב') "והארץ האירה מכבודו", אך כשמעמידין דבר גשמי כנגד דבר רוחני, עושה צל, וכפי גשמיות וגודל הדבר שעומד כנגד הדבר, כמו כן נעשה צל, כגון כשמעמידין מקל נגד אור השמש, עושה צל קטן כפי מדת המקל, אבל כשמעמידין דבר גדול יותר נגד השמש, עושה צל גדול ביותר. 

וכן כשמעמידין בית גדול עושה צל גדול יותר ויותר. והצל הוא הסתרת והעלמת האור כידוע. ועל כן כפי מה שהאדם משוקע באיזה מדה ותאוה רעה וכו', כמו כן עושה צל כנגד אור כבודו יתברך, וכמו כן נעלם ממנו אורו יתברך, אבל כשמבטל המדות והתאוות רעות וכו', כפי הביטול  – כן נתבטל הצל, וכמו כן נתגלה אור כבודו יתברך עד שזוכה שיתבטל הצל לגמרי, עד שיהיה הכל לא ואין ואפס, ואז יתגלה כבודו בכל הארץ, כי לא יהיה שום דבר שיסתיר האור ושיעשה צל, וזהו "מלא כל הארץ כבודו" – היינו על ידי שמחזיק את עצמו כלא על ידי זה נתגלה כבודו בכל הארץ, כי אין דבר שיסתיר אור כבודו יתברך ויעשה צל.

ולכן כל זמן שאדם שבור בעצמו ויודע את המצב שלו באמת, באיזה בוץ ולכלוך וטינוף וצואה וכו' וכו' נפל, ומרגיש כאב עוונותיו, אזי יקבל חיות מספרי שאלות ותשובות 'אשר בנחל', כי ככל שאדם שבור יותר – ירגיש בזה יותר חיות, וככל שאדם מכיר את מקומו באמת, יהיו הדיבורים כמים קרים על נפש עייפה, אבל בו ברגע שאדם מתחיל להחזיק מעצמו ושוכח את כאב עוונותיו המרובים, ובפרט כשפגם בפגם הברית ימים ושנים, שאז נכנסו בו גיאות וישות כמו שאמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן י"א) שגיאות וניאוף תלויים זה בזה, אז הוא לא ירגיש שום הרגשה בספרי שאלות ותשובות 'אשר בנחל', כי מי שיש בו ישות וגיאות, לא ירגיש שום טעם בספרים אלו, וככל שאדם יותר שבור בעצמו, ומרגיש באמת את כאב עוונותיו המרובים, כן יזכה להחיות את עצמו עם הספרים האלו.

וכמו כן ככל שאדם משתוקק להכלל באין סוף ברוך הוא, אזי ירגיש כל מיני טעמים ביבנאל, שמשם עתידים להתחיל ולהגאל, כמובא בזוהר (וירא קיט.) יתגלי מלכא משיחא בארעא דגליל, וכו', עיין שם. וכן הוא (שמות ז:) בההוא זמנא יתער מלכא משיחא לנפקא מגו גנתא דעדן, מההוא אתר דאתקרי קן צפור, ויתער בארעא דגליל וכו', עיין שם. וכן הוא (שם ט.) וכדין יחזון כל עלמא דהא אתגלי מלכא משיחא בארעא דגליל, ויתכנשון ליה כל אינון דלעאן באורייתא, ואינון זעירין בעלמא, ובזכות ינוקי דבי רב יתתקף חיליה לאתגברא וכו', עיין שם.

ולא בחינם שמי שמחפש אחר הקדוש ברוך הוא, ורוצה רק להכלל באין סוף ברוך הוא, נמשך לגור ביבנאל וכו', ותיכף ומיד כשרק נכנסת בו איזו ישות וגיאות אנא אמלוך וכו' וכו', כבר לא הולך לו כסדר, כמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן פ"ב) ואז הוא בורח משם, כי כפי הביטול שאדם מבטל את עצמו אליו יתברך, הוא ירגיש כל מיני אורות ביבנאל, ולא בחינם ששמה יושב גם הס"מ, ושמה העבירו על הדת שתי עדות קדושות – עדת התימנים ועדת התוניסאים, כי בכל מקום שיש יותר קדושה, זה לעומת זה יש שמה קליפה חזקה מאד מאד, אבל לאט לאט מתקיים (תהילים צ"ב ט') "ואתה מרום לעולם הוי"ה", ודרשו על זה חכמינו הקדושים (ויקרא רבה פרשה כ"ד סימן ב') לעולם ידך בעליונה; כי סוף כל סוף הקדושה תנצח, ומה שיקרה ביבנאל יקרה בכל ארץ ישראל, ומי שלא יהיה ראוי – ארץ ישראל תקיא אותו, וכן מי שאינו ראוי – יבנאל מקיאה אותו ובורח.

ולכן עליך לדעת ככל שאדם יותר שבור בעצמו, ומרגיש שהוא הכי רחוק בעולם, וכואב לו כאב עוונותיו, הוא מרגיש חיות בספרי רביז"ל, ונמשך מאד מאד אחריו, ובוער לבבו בתבערה עצומה לחזור בתשובה שלימה אליו יתברך, ורוצה רק להכלל באין סוף ברוך הוא, ותיכף ומיד כשרק נכנסת בו איזה ישות וגיאות, נכבה ממנו אור הצדיק והאור האלקי, עד שנדמה לו שהכל חושך וכו' וכו', כי כך אמרו חכמינו הקדושים (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם.

הקדוש ברוך הוא יעזור שלא נטעה את עצמנו, תמיד נהיה מכיר את מקומנו, ועל ידי זה יאיר עלינו מלך הכבוד בעצמו, ונזכה להתענג בנועם זיו שכינת עוזו יתברך, ונרגיש את כל הטעמים בהתקרבות אל הצדיק האמת שהוא רביז"ל.

המאחל לך כתיבה וחתימה טובה