שאלה:

מאת שלמה:

שלום לרב. אני עובר בחיים קשיים לא פשוטים, יש לי הרבה חובות והרבה צרות, וזה גורם לי להיות מתוסכל ועצבני. כל זמן שזה נוגע רק אלי זה עוד נסבל, הבעיה היא שהמצב פשוט מוציא אותי מדעתי, וכשאני כועס אני מסוגל לצרוח ולהעליב את אשתי ואת הילדים בצורה קשה. כשאני נרגע, אני מצטער ומבקש סליחה, אבל זה רק עד הפעם הבאה…
אני מרגיש שאשתי והילדים מרגישים שהפכתי לאויב שלהם, וזה הדבר שהכי שובר אותי. אנא עזור לי!

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום ד' לסדר כי תבוא ט"ו אלול ה'תשע"ג

שלום וברכה אל שלמה נ"י

לנכון קבלתי את מכתבך.

מה אומר לך, מדת הכעס זו המדה הכי מגונה שרק יכולה להיות, ובפרט כשאדם בא לרציחה ומוציא את העצבים שלו על הזולת, ומכל שכן על אשתו ועל ילדיו, זה מעביר אותו על דעתו ועל דעת קונו, ונעשה פשוט משוגע, כי הכעסן מאבד את הדעת שלו לגמרי, והחכם מכל אדם אומר (קהלת ז' ט') "אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח", ובפרט כשאדם כועס ועושה שטויות, זורק דברים וכו', שובר דברים וכו', נותן מכות וכו', וצורח כמו חיה טורפת וכו', זה הכי גרוע, וכך אמרו חכמינו הקדושים (שבת ק"ה:) המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע – היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובד.

כי המאמין האמיתי שמאמין שדבר גדול ודבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, הוא אף פעם לא יהיה בכעס, ואם הוא בכעס, זה סימן שלא מאמין בו יתברך שהוא נמצא ואין בלעדיו נמצא, והכל ממנו יתברך, ולכן כפי הכעס, כן דוחה את השכינה ממנו. ואמרו חכמינו הקדושים (פסחים ס"ו:) כל אדם שכועס – אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו; ואמרו (נדרים כ"ב.) כל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, ומוסיף טפשות על טפשותו; וזה טירוף הדעת פשוטו כמשמעו, כי הכעסן מאבד את הדעת והשכל שלו לגמרי, עד שלא מסוגל לחשוב ישר, ואמרו חכמינו הקדושים (זוהר חדש נח) לא יהיה בך אל זר – שלא תהיה נח לכעוס, כי זו עבודה זרה ממש, כי הוא דוחה את הקדוש ברוך הוא ממנו.

ואני מוכרח להגיד לך שעל ידי כעס יכולים להכיר את האדם, ורביז"ל אמר (שיחות הר"ן סימן קפ"ד) על ידי החוטם יכולים להכיר את הנואף, כי באמת מובא בדבריו (שיחות הר"ן סימן רמ"ט) על הפסוק (בראשית ל"ח ז') "ויהי ער רע בעיני הוי"ה", למה לא כתוב 'רשע' אלא "רע"? אלא מי שעובר על החטא המגונה של הוצאת זרע לבטלה והוא נואף, על ידי זה הוא תמיד בכעס שנקרא רע, לשון בייז, והוא תמיד עצבני, וזה מה שכתוב בזוהר (נשא קל"ז:) בחוטמא אשתמודע פרצופא, היינו על ידי החוטם מכירים את פרצוף האדם. בהאי חוטמא אתפרשא מילה, דכתיב (שמואל ב' כ"ב) "עלה עשן באפו" וגו' – היינו דרך האף בא הכעס והרציחה, ולכן על ידי הכעס של האדם מכירים את כל האדם, והוא מגלה את כל ענינו וכו', והעבר שלו וכו', ולכן צריכים לשמור מאד מאד לא להיות בכעס ובעצבים, כי את קלונו הוא מגלה ברבים.

ואמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ס"ח) שהכעס דוחה מהאדם את כל הפרנסה, ואפילו שנגזר עליו שיהיה לו הרבה כסף וכו', על ידי כעס הוא במו ידיו דוחה את זה וכו', ומדת הכעס זו המדה הכי מגונה שרק יכולה להיות, עד כדי כך שאמרו בזוהר (תצוה קפ"ב.) במאי אתידע לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה? [איך יכולים לדעת אם מותר להתקרב אל האדם הזה או להתרחק ממנו?], ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, [בכעסו של אדם מתוודעת מהות כל האדם ומתגלה מי הוא]. אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי אתי עליה, דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר [אם אדם שומר על עצמו לא להיות בכעס כדי שלא תהיה נעקרת ממנו נשמתו], דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. [זה הוא אדם כמו שצריך להיות, הוא עבד של הקדוש ברוך הוא והוא אדם השלם]. ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה [ואם האדם הזה לא שומר על עצמו לא להיות בכעס, והוא עוקר את הקדושה ממנו, ונכנסת בו סטרא אחרא, האדם הזה הוא מורד בהקדוש ברוך הוא ואסור להתקרב אליו]. ודא איהו (איוב י"ח ד') "טורף נפשו באפו" – איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר [אדם שהוא בכעס הוא עוקר את הנפש שלו ושורה בו הסטרא אחרא], ועל דא כתיב (שם) "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו", דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו [מי שבכעס הנשמה שלו בורחת ממנו, והוא מטמא את עצמו].

ואמר האריז"ל שאת כל העבירות יכולים לתקן וכו', אבל מי שכועס הוא עוקר את הנשמה שלו לגמרי וכו', וקשה להחזיר לו את נשמתו וכו', ולכן סובל מה שסובל וכו', כי מדת הכעס הורסת את האדם לגמרי, ולכן אין עצה אחרת אלא להתפלל בכל יום אליו יתברך שיהיה ניצול מכעס וקפידות, ויקנה לעצמו את מדת הסבלנות אשר זו המדה הכי יקרה שרק יש, כי הסבלן הוא המנצח, והוא אשר חי חיים טובים ומאושרים.

ראה לומר את התפלה הזאת בכל יום או אפילו כמה פעמים ביום:

יהי רצון מלפניך יהוה אלהינו ואלהי אבותינו, מלא טוב מלא רחמים, מלא רצון, שתהיה בעזרי, ותשמרני ותצילני מן הכעס ומן הרוגז ומכל מיני קפידות. ותגן עלי ברחמיך ותשמרני תמיד. ואפילו בשעה שאבוא חס ושלום, לידי איזה כעס, תחמול עלי ברחמיך ותשמרני ותצילני שלא אפעל בכעסי שום אכזריות כלל, רק אזכה לשבר ולהפר הכעס ברחמנות, ואזכה להתגבר על יצרי לשבר הכעס ולהפוך הכעס לרחמנות, לרחם דייקא ברחמנות גדולה במקום שהייתי רוצה לכעוס חס ושלום. ולא יהיה בי אל זר ולא אשתחוה לאל נכר, שזה נאמר על הכועס, שנחשב כאילו עובד עבודה זרה:

רבונו של עולם, אתה ידעת כמה קשה לנו לשבר ולבטל מדה רעה זו של כעס וקפידות, כי כשמתחיל הכעס לבעור בנו חס ושלום, כמעט אין אנו בדעתינו, וקשה עלינו לכבות אש הכעס ולכובשו. על כן רחם עלינו למען שמך, והיה בעזרנו ושמרנו והצילנו תמיד ברחמיך וחסדיך הגדולים, ועזרנו לשבר ולבטל מדת הכעס וקפידות מעלינו ומעל גבולנו, ולא נכעוס לעולם, ולא אהיה שום קפדן כלל, רק אזכה להיות טוב לכל תמיד ולהיות מאריך אף וסבלן גדול על כל מה שעובר עלי, ואקבל את הכל באהבה, ושום דבר לא יוכל להכניס אותי בכעס ורציחה כלל, מעתה ועד עולם אמן סלה.

הקדוש ברוך הוא השומע תפילות ישראל ישמע בתפילתי שאני מבקש ומתפלל בעדך שיהיה לך הצלחה מרובה ובכל אשר תפנה תשכיל ותצליח.

המאחל לך כתיבה וחתימה טובה