המצב בבית נהיה בלתי נסבל, ולמרות שאני נשואה כבר שלושים שנה, אני שוקלת להתגרש מבעלי

שאלה:

מאת סילביה:
אני בת חמישים וארבע, נשואה שלושים שנה ויש לי שבעה ילדים.
בעלי סובל מסכיזופרניה, אך לא מוכן לקבל טיפול, הוא לא עובד ואף פעם לא דאג לפרנס את המשפחה, ולכן כל השנים אני יצאתי לעבודה כדי שנוכל לחיות. אף פעם הוא לא היה כאן בשביל הילדים, תמיד סבלתי מהשפלות, וכל הזמן היו בינינו מריבות. לפני חמש שנים החלטתי להתגרש ממנו, אך הוא התנצל והבטיח שהוא ישתנה, אך זה לא קרה.
אני רוצה להתגרש, אך יש לי ייסורי מצפון כי בעלי הוא לא עצמאי ולא יוכל להסתדר לבד, בפרט שאנו גרים בשכירות בדירת עמידר ואין לנו שום נכס. הבן שלי אומר שאם נתגרש, הוא ייקח את בעלי שיגור אצלו למרות שזה עול מאוד כבד.
אני לא יודעת האם להתגרש או לא, בפרט שהמצב יהפוך למאוד קשה עבור הבן שלי, או להמשיך לחיות ככה למרות שכבר מזמן אין לנו קשר זוגי ואנו חיים כמו אנשים זרים.
אשמח לדעת מה דעתו של הרב. תודה מראש.

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום ג' לסדר נצבים וילך כ"א אלול ה'תשע"ג

שלום רב אל סילביה תחי'

לנכון קבלתי את מכתבך.

אני חושב שאחר שלושים שנה של נישואין ואחר שיש לכם שבעה ילדים שיהיו בריאים, לא מתגרשים וכו', והבן שלך צודק וכו', ולכן תעשי כל מה שביכולתך להתאזר במידת הסבלנות שאין מידה יותר יפה מזו, ואפילו שזה בא לך מאד מאד קשה, זכרי מה שאמר התנא הקדוש (אבות פרק ה') לפום צערא אגרא, ודעי לך כשאשה עוצרת עצמה לא לכעוס וכו', על ידי זה היא מצלת את חיי הנישואין שלה וכו', כי הכל תלוי כפי מידת הסבלנות וההמנעות מהכעס והקנאה וכו' וכו', והיא צריכה לראות שלא תהיה לה שום תרעומת על בעלה, כי האשה היא חלק מבעלה, כמו שכתוב (בראשית ב' כ"ג) "עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת", ולכן אשרי האשה שקנתה לעצמה את מידת הסבלנות לגבי בעלה וכו', ומוחלת לו על הכל, ומתחזקים לאהוב אחד את השני, שאז השכינה תשרה בתוך הבית, ועל ידי זה יצליחו בחיי נישואיהם.

למה הוצרכת לחכות כל כך הרבה שנים? כי אם הרגשת כבר בהתחלה שבעלך יורד עליך וכו', ומשפיל אותך וכו', היית צריכה להיות פתוחה איתו ולומר לו פתוח: "בעלי היקר, אני אוהבת אותך מאד מאד, אבל אני לא יכולה לספוג השפלות וכו'. אתה יודע שלא לקחת אשה מהרחוב, כי יש לי השכלה וכו', אל תעשה עלי ביקורת, אני לא אוהבת את זה" וכו' וכו'.

את צריכה להיות מאד מאד פתוחה לבעלך, ורוב הנשים שסובלות מהשפלה שהבעל משפיל אותן וכו', זה משום שהן לא פותחות את הפה להגיד לבעליהן שזה כואב להן, ולהיפך הבעל חושב שהוא לא עשה שום דבר, והוא שה תמים וכו', וכך צריך בעל להתנהג, להשפיל את אשתו וכו', ולרדת עליה ולעשות ביקורת על כל מעשיה וכו' וכו', אבל האשה צריכה לפתוח את הפה ולהסביר לו שזה לא הולך ככה וכו'.

אני מאד מקווה להקדוש ברוך הוא שאם תתנהגי כך – לפתוח את הפה ולהסביר לו, אז הוא יפתח את העינים וכו', כי הוא חושב שהוא צודק, וזו הדרך של בעל להשפיל ולרדת ולעשות ביקורת על האשה וכו'.

ולכן אחר שלושים שנה של נישואין ואחר שהבאתם שבעה ילדים לעולם, אזי את צריכה לחשוב מחשבות אחרות ולא להתגרש, ודעי לך שאת הכל יכולים לתקן אם רק רוצים.

 הקדוש ברוך הוא השומע תפילות ישראל ישמע בתפילתי שאני מבקש ומתפלל בעדך שיהיה לך הצלחה מרובה ובכל אשר תפני תשכילי ותצליחי.

המאחל לך כתיבה וחתימה טובה