אני ובעלי עוסקים בהוראה, ולשנינו כבר אין כח להמשיך בתפקידינו

שאלה:

מאת דינה:

אני בת חמישים ואחת, מורה במקצועי ואם לאחד עשר ילדים, מתוכם שלושה נשואים, בעלי בן תורה ומורה. ברוך השם, הקדוש-ברוך-הוא הגדיל חסדו עלי, ובשנים האחרונות מסרתי שיעורים וסדנאות לנשים בנושאי יהדות, זוגיות וחינוך, בנוסף להוראת עברית בישיבה תיכונית במשרה חלקית.
אני רוצה מאוד שהרב ידריך אותי בהתנהלותי בחיי, כי מעל הכל אני רוצה למלא את ייעודי כפי שהקדוש-ברוך-הוא רוצה, וכל הזמן יש לי ספיקות אם אני במקום הנכון: כשאני בבית – אני אוכלת את הלב וחושבת על כל אלו שצריכים ייעוץ ועזרה, כשאני בשיעורים ואיני עם המשפחה – אני בצער על שאני לא דואגת ומשגיחה מספיק על צרכי ילדי וחינוכם, וכשאני מלמדת בישיבה – אני מתוסכלת על שאני צריכה לבזבז את זמני וכוחי על לימודי חול ובעיות משמעת. מצד שני בעלי מעודד אותי שאמשיך בעבודה זו, כי היא מסודרת ויש בה משכורת טובה.
גם בעלי שמאוד אוהב תורה ומקדיש עיתים ללימוד תורה, עובד במקום בו הוא מרגיש לא משמעותי וסובל מקשיים גדולים במשמעת של התלמידים, ולכן גם הוא היה רוצה לעשות משהו אחר, אך בגילו – חמישים ושבע, אינו רואה אפשרות אחרת. מה עלינו לעשות?
עצת הרב חשובה לנו מאוד ותיתן מרגוע לנפשי, בברכה לשנה טובה וחתימה טובה.

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום ד' ז' תשרי בין כסה לעשור ה'תשע"ד

שלום רב אל דינה תחי'

לנכון קבלתי את מכתבך.

את צריכה לדעת שעיקר היעוד בזה העולם הוא להתענג בזיו שכינת עוזו יתברך, היינו שצריכים להחדיר במח המחשבה שמלא כל הארץ כבודו, ואיהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין ובתוך כל עלמין, אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, ודבר גדול דבר קטן לא נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון, ולכן אדם צריך להיות תמיד שש ושמח עמו יתברך, כי אדם צריך להרגיל את עצמו לשמוח עם כל הטוב שיש בו, ותהלה לאל יש אצל כל בר ישראל טוב הרבה מאד, כמאמרם ז"ל (ברכות נ"ז.) על הפסוק (שיר השירים ד') "כפלח הרמון רקתך" – מאי רקתך? אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון.

ולכן הן את והן בעלך תמשיכו בעבודתכם, ופה ושמה תחדירו דיבורי אמונה שזה מאד מאד חשוב למעלה בשמים, כי כך אמרו חכמינו הקדושים (תנחומא נשא) בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים; ובזה שמכירים את הקדוש ברוך הוא בזה ממלאים את רצונו ותאוותו יתברך כביכול, ולכן אשרי מי שמחדיר אמונה בתלמידים, וכן מי שיש לו עסק עם הרבים, אשרי ואשרי מי שמחדיר בהם אמונה פשוטה בו יתברך, כי אפילו שלא פועלים רק בשעה שמדברים עם הזולת שמחדיר בעצמו אפילו לדקה אחת שיש בורא כל עלמין, זה כבר דבר גדול מאד מאד, כי כל מחשבה ומחשבה שרק חושבים ממנו יתברך – זה נצחי.

ולכן אל תבלבלו את עצמכם בבלבולי חינם, ואדרבה, את ובעלך צריכים רק לשמוח על הזכות שיש לכם להחדיר בזולת אמונה, וכן תשתדלו מאד לחנך את הילדים בדרכי האמונה הקדושה, אשר אין למעלה מזה, כי הרגע שיש אמונה פשוטה, אזי זוכים לאריכות אפים שהיא המדה היקרה של סבלנות, וכשיש לאדם סבלנות – יש לו כבר את הכל, ואל ילדים צריכים המון סבלנות.

ראו למסור את נפשכם על מידת השמחה כי אין דבר יותר חשוב כמו שמחה, וכל כך קשה לאדם להגיע למידת השמחה יותר מכל העבודות הכי קשות, קל יותר לצום וכו' ולסגף את עצמו עם סיגופים קשים ומרים וכו', העיקר לא להיות בשמחה, ולכן על שמחה צריכים מסירות נפש גדולה, ואמרו חכמינו הקדושים (תנחומא שמיני) לפי שאין השמחה ממתנת לאדם, לא כל מי ששמח היום שמח למחר, ולא כל מי שמיצר היום מיצר למחר, לפי שאין השמחה ממתנת לאדם. ואם תהיו בשמחה כל החיים שלכם ילכו כבר בצורה אחרת לגמרי, כי תזכו לישוב הדעת כמו שאמר רביז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן י') מה שבני אדם רחוקים מהקדוש ברוך הוא, זה מחמת חסרון ישוב הדעת. ולמה אין ישוב הדעת? כי חסר מהשמחה. ולכן תמסרו את נפשכם להיות בשמחה ואז תזכו לגדלות המוחין וכבר לא יחסר לכם שום דבר.

המאחל לך חתימה טובה