שאלה:

מאת חגי:

שלום כבוד הרב.
אני לומד ומלמד תורה רוב היום, וכשאני לומד תורה, הלימוד שלי הוא ממש גם תפילה, כי אני עושה שם הרבה עבודה שבלב עם חסידות וכו' לחזק את עם ישראל. כבר תקופה ארוכה השם יתברך מראה לי רמזים שונים שבגלל שאני לומד אני פטור מן התפילה, וחוץ מזה יש לי גם כמה אסמכתות מדברי חז"ל לכך: "העוסק במצווה פטור מן המצווה", "העוסק בצרכי רבים לשמה פטור מן המצווה", "העוסק בתורה כעוסק בצרכי רבים", והכי חשוב – "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים".
בהתחלה לא הייתי בטוח שזו הדרך הנכונה וחששתי שזו עצת היצר, אך בכל פעם ראיתי שהשם מכוון אותי כך, ולכן אני חושב ומרגיש שכך אני צריך לעשות, ורוצה שתתנו לי היתר לכך. תודה.

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום א' לסדר ויחי ה' טבת ה'תשע"ד

שלום וברכה אל חגי נ"י

לנכון קבלתי את מכתבך.

רביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן י"ב) כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו, יוכל ליפול בטעותים ומכשולות רבים, ולבוא לידי רעות גדולות, חס ושלום. ויש שקלקלו הרבה, כגון הרשעים הגדולים מאד המפורסמים, שהטעו את העולם, והכל היה על ידי חכמתם ושכלם. ועיקר היהדות הוא רק לילך בתמימות ובפשיטות, בלי שום חכמות, ולהסתכל בכל דבר שעושה, שיהיה שם השם יתברך, ולבלי להשגיח כלל על כבוד עצמו. רק אם יש בזה כבוד השם יתברך – יעשה, ואם לאו – לאו, ואזי בודאי לא יכשל לעולם; יהודי מוכרח להתפלל את השלוש תפלות בכל יום – שחרית בבוקר השכם, מנחה אחר הצהרים, וערבית בערב, וזה בונה לאדם את השלוש מוחין, ואמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ח') שמחנה ישראל הוא שלוש פרסאות, היינו שלוש תפלות, היינו כל זמן שאדם נזהר בשלושת התפלות, הוא ישאר יהודי מאמין בהקדוש ברוך הוא, ותיכף ומיד כשיתחיל להתרשל אפילו מתפלה אחת, ולא יתפלל במנין, הוא כבר יוצא ממחנה ישראל, והוא מתקרר מהיהדות וכו'. ואתה צריך לדעת שאצל רביז"ל היה העיקר תמימות ופשיטות גמורה מאד מאד, בלי לנטות מהשולחן ערוך אפילו בסעיף קטן אחד, ומכל שכן שלא לעקור את השלוש תפלות מחמת החכמות המדומות שנכנסות באדם מחמת שכלו הפגום וכו' וכו'.

ידוע שרביז"ל אמר את המאמר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן י"ב) כשאדם הולך אחר שכלו וחכמתו יכול ליפול בטעותים ומכשולות רבים וכו', על איזה אדם גדול מאד מאד ומפורסם למקובל גדול שחיבר הרבה ספרים בקבלה (ומפני כבודו לא אכתוב את שמו), שאמר שבחוץ לארץ לא צריכים ללכת עם זקן וכו', ועל זה אמר רביז"ל שעל ידי חכמות יכולים ליפול בטעותים ומכשולות רבים ולהטעות את הבריות וכו', וכן ידוע מצדיק מפורסם שהיה חשוב גם בעיני רביז"ל (ומפני כבודו לא אכתוב את שמו) שהיה רגיל לומר תיכף ומיד בבוקר שהוא נדבק בו יתברך, וכך הוא דבוק כל היום, ולכן הוא פטור מתפילה, כי דביקות היא מצות עשה מן התורה – "ודבקת בו", אבל תפלה היא מדרבנן ולכן הוא פטור מתפלה, ורביז"ל, אף שהחזיק ממנו מאד מאד, אמר עליו שהחכמות שלו מוליכות אותו שולל.

והכלל – עלינו לזכור מי אנחנו? ואמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ס"ז) כשאדם מתקרב אל הצדיק האמת אזי הוא פותח לו את העינים וכו', והעיקר להסתכל על עצמו איך הוא אוחז בהד' יסודות שלו שמשם באים כל התאוות והמדות רעות שלו, כמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ד') כעס ורציחה באים מכח האש שנמצא בו, דברים בטלים ולשון הרע ורכילות באים מכח הרוח שנמצא בו, תאוות מגונות באות מכח המים שנמצא בו, עצבות ומרירות ודכאון באות מכח העפר שיש בו. אדם יכול לחיות בטעויות ובדמיונות גדולים מאד מאד, עד שיחדש חידוש שהוא לא צריך להתפלל מאחר שהוא מזכה את הרבים וכו' וכו', ובין כך הוא שוכח איך שהוא משוקע בתוך עמקי עמקים בשאול תחתית ומתחתיו וכו' וכו', ועדיין לא יצא מחול אל הקודש כחוט השערה.

ולכן אני מוכרח להגיד לך שעיקר היהדות הוא תמימות ופשיטות, ולקיים מצוות מעשיות דייקא, וכבר אמר התנא הקדוש רבי חנינא בן דוסא (אבות פרק ג') כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו -חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו – אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו – חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו – אין חכמתו מתקיימת.

ולכן עליך לדעת כי לזכות את הרבים, ולימוד התורה הקדושה, ולקרב אליו יתברך זןו מעלה גדולה מאד מאד, כי כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלויה בו, עם כל זאת אסור לו לצאת כהוא זה מהשולחן ערוך, ומכל שכן שהוא מוכרח להתפלל את השלוש תפלות – שחרית, מנחה וערבית במנין דייקא, כי מי שמזלזל בתפילה אחת תיכף ומיד כבר יוצא ממחנה ישראל, ואחר כך הוא יתחיל לזלזל בעוד מצוות, עד שישאר גוי גמור רחמנא ליצלן, ולכן עיקר היהדות – להשליך את הדמיון שלו לגמרי, ולקיים מצוות מעשיות דייקא.

המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים