האם חייבים להתבודד דווקא שעה שלימה? והאם זה מוכרח להיות בשדה או ביער?

שאלה:

מאת משה:

אני מאוד רוצה לזכות להתבודד בכל יום להשם יתברך שעה שלימה, אך מאוד קשה לי להתמיד בכך. האם חייבים להתבודד דווקא שעה או שאפשר גם פחות? והאם חייבים לעשות את זה בשדה או ביער או שאפשר בכל מקום? תודה רבה!

השאלה הופנתה דרך מערכת 'ברסלב סיטי' ללשכת כ"ק מוהרא"ש שליט"א, הצדיק מיבנאל, אשר השיב במכתב נפלא.

תשובה:

בעזה"י יום ב' לסדר כי תשא י' אדר א' ה'תשע"ד

שלום וברכה אל משה נ"י

לנכון קבלתי את מכתבך.

מה אומר לך, בזה העולם אדם צריך לעבוד על נקודה אחת – לזכות להכיר את הקדוש ברוך הוא, ולא להסיח דעת ממנו כרגע, וזו השלימות הכי גדולה, כמו שכתוב (תהלים ט"ז) "שויתי הוי"ה לנגדי תמיד", וכשאדם אדם מכניס תמיד את הקדוש ברוך הוא במוחו ודעתו, אזי הוא מדבר עמו יתברך כאשר ידבר איש אל רעהו, כי מאחר שאין לפניו אף אחד רק הקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול, כי כל כך נכלל באין סוף ברוך הוא, עד שלא רואה ולא שומע ולא מרגיש כלום רק את אמיתת מציאותו יתברך. והנה ידוע (חיי מוהר"ן סימן תל"ח) שפעם אחת היה רביז"ל מדבר עמנו, והיה מרבה לדבר אז מענין מעלת ההתבודדות, והיה מפליג מאד בשבח מעלת גדולת הנהגה זו לדבר עמו יתברך, ולהשיח ולספר את כל אשר עם לבבו עמו יתברך, ואמר שאי אפשר לצוות לאנשים שינהגו הנהגה זו כי אם שעה אחת ביום, כי אי אפשר להכביד עליהם יותר. אבל באמת היו צריכים שתהיה להם כל היום התבודדות.

ובאמת מה שייך שיהיה לאדם כל היום התבודדות? הרי את השלוש תפלות הקבועות – שחרית, מנחה וערבית מוכרחים להתפלל, לאכול ולברך לפני ואחרי צריכים, וללמוד כל יום תורה מוכרחים, וכן לעסוק במשא ומתן גם כן צריכים, ואם כן איך שייך להתבודד כל היום? אלא רביז"ל רוצה להחדיר בנו שנדע בידיעה ברורה ומזוככת אשר אין בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמור הוא, והוא נמצא ואין בלעדיו נמצא, ולכן מהרגע שאדם פותח את העינים בעת שמתעורר מהשינה וכו', עד הרגע שסוגר את העינים בעת שהולך לישון וכו', שידבר עמו יתברך, כי כשמבורר לאדם בידיעה ברורה אשר אין בלעדיו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, אזי הוא תמיד ידבר עמו יתברך, ובין כך הוא מתפלל את השלוש תפלות הקבועות – שחרית, מנחה וערבית, וגם אז הוא משלב בתוך נוסח התפלה שיחה בינו לבין קונו וכו' וכו', וכן בשעה שאוכל מדבר עמו יתברך, וכן בשעה שעוסק במשא ומתן הוא מדבר עמו יתברך,

ואמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ל"ה) שהלימוד שלומד תורה הוא בחינת שינה שנותן נייחא להמוחין מהדביקות, וכן משא ומתן הוא בחינת שינה שנותן נייחא להמוחין מהדביקות, עיין שם.

והכלל שרביז"ל רצה שכל היום נדבר עמו יתברך, אך היות שלא כל אחד מחזיק במדריגה זו שיהיה לפני עיניו אשר אין בלעדיו יתברך כלל, לזאת כדאי לייחד לעצמו איזו שעה ביום או בלילה, ואז לבוא לדבר עמו יתברך, אשר אין למעלה מהעבודה הקדושה הזו – להרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא בתמימות ובפשיטות גמורה, ולחזור בתשובה שלימה, ולפי זה אם לאדם קשה גם שעה אחת, אזי יהיה חזק לדבר אל הקדוש ברוך הוא אפילו דיבור אחד, ועוד דיבור, והכי טוב לדבר חמש דקות, ואחר כך עוד חמש דקות, וכך במשך היום יצטרפו כל החמש דקות שדיבר מהרגע שקם עד שהלך לישון לשעה, וצריכים להיות מאד מאד חזק בזה. ולכן הרגל את עצמך לדבר אל הקדוש ברוך הוא אשר כל דיבור ודיבור שמדברים אליו יתברך זו הצלחה נצחית, הצלחה כזו אשר אין לתאר ואין לשער כלל, והלוואי שתוכל לגנוב בכל יום מדי פעם חמש דקות, וזה לא כל כך קשה, אבל למעלה בשמים חמש דקות זה מזעזע את כל העולמות, כי אפילו דיבור אחד שמדברים אליו יתברך, זה דבר גדול מאד, ומוהרנ"ת ז"ל אמר "גרויסע פינף מינוט" – חמש דקות זה דבר גדול מאד, ויכולים לפעול אז הרבה דברים.

הקדוש ברוך הוא יעזור שתמיד נעסוק בזה, כי כך אמרו חכמינו הקדושים (תנא דבי אליהו רבה פרק ט"ו) לפי שכל המרבה שיחות ותפילות, הם המלווים אותו עד שיגיע לבית עולמו; אין עוד דבר שמלווה את האדם עד הרגע האחרון כמו השיחה בינו לבין קונו, וכשאדם מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא, אזי הוא אף פעם לא לבד.

המאחל לך ברכה והצלחה מן השמים