שאלה: מאת מאיר: לכבוד הרב שליט"א. תשובה: |
||
בעזה"י יום א' לסדר מסעי כ"ב תמוז ה'תשע"ד שלום וברכה אל מאיר נ"י לנכון קבלתי את מכתבך. סגולה לשלום בית שאחד יוותר לשני, כי החיים מלאים נסיונות קשים ומרים וכו' וכו', ועל כל אחד עוברים משברים וגלים וכו' וכו', ולכן אסור להוציא את העצבים על האשה, וכן האשה אסור לה להוציא את העצבים על הבעל, כי מוכרחים לוותר אחד לשני, וצריכים לדעת אשר אי אפשר להחזיק בית אלא כשהבעל והאשה מוותרים אחד לשני, וזה עיקר השלימות של כל זוג שאחד מוותר לשני, ורביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן פ') שעיקר השלום כששני הפכים מתאחדים יחד, היינו אחד יש בו מדת החסד, ואחד יש בו מדת הגבורה, שהם שניהם הפכים אש ומים, אבל אם הם מתאחדים זו השלימות של השלום. ולכן כל זוג שרוצים שהשכינה תשרה בתוך ביתם עליהם להרגיל את עצמם לוותר אחד לשני, ולסבול אחד את השני, ואמר החכם מכל אדם (משלי י' י"ב) "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה"; אם יש אהבה אמיתית בין הזוג – אפילו שיקרה משהו וכו' אזי "על כל פשעים תכסה אהבה", אבל אם מאבדים את השכל ונכנסים בלחץ ולא מוותרים אחד לשני, על ידי זה מכל דבר קטן עושים דבר גדול וכו' – אזי "שנאה תעורר מדנים", ולכן הסגולה הבטוחה לשלום בית – להיות ותרן אחד לשני, ולדעת שאם הקדוש ברוך הוא שידך בינינו זה סימן שאנחנו נשמה אחת, ועלינו להסתדר יחד. ולכן אם אשתך ברחה לך, מוכרח להיות שהיא לא ליקקה דבש אצלך וכו', ואין עצה אחרת אלא תפייס את אשתך, ותקבל על עצמך מהיום והלאה לכבד ולייקר אותה מאד מאד, כי כך אמר רביז"ל (שיחות הר"ן סימן רס"ד) שצריכים לכבד ולייקר את אשתו, כי אמר הלא הנשים הם סובלים צער ויסורים גדולים מאד מאד מילדיהם, צער העיבור והלידה והגידול, כאשר ידוע לכל עוצם מכאובם וצערם ויסוריהם בכמה אופנים הקשים וכבדים מאד מאד וכו' וכו', על כן ראוי לרחם עליהם ולייקרם, ולכבדם. וכן אמרו חכמינו הקדושים (בבא מציעא נ"ט.) 'אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו' [תכבדו ותייקרו את נשותיכם כדי שתהיו עשירים], וכן אמרו (יבמות ס"ג.) 'דיינו שמגדלות את בנינו ומצלת אותנו מן החטא', ולכן צריכים לכבד ולייקר אותן מאד מאד. ואתה צריך לדעת שרביז"ל הקפיד על דברים אלו מאד מאד – על אלו שמשפילים את נשותיהם, ומי שהיה לו סכסוך עם אשתו רביז"ל לא רצה לקבל אותו בכלל, ולא רצה אפילו לראות אותו, וידוע הסיפור שהיה בשבועות או בחנוכה, שאמר רביז"ל בעת שהיה יושב על השולחן עם אנ"ש: "ווער האט דאס אין זיך אזא עזות, צו האבן ביי מיין טיש א הרהור רחמנא ליצלן, איך מיין ניט טשערינער, ניט ברסלב'ר, ניט טעפליקער [מי יש לו את העזות שיהיה לו הרהור רע בשולחני? אני לא מתכוון על אנשי שלומינו מהעיר טשערין, ולא מהעיר ברסלב, ולא מהעיר טעפליק], וטיראוויצער לא הזכיר, והבינו אנשי שלומינו מי הוא האיש הזה, כי היה שם אחד מטיראוויצע שלא היה לו שלום בית כשתי שנים, ותיכף קם רביז"ל מן השולחן ונכנס לחדרו, והאיש הזה שלא היה לו שלום בית עמד על הפתח ובכה הרבה מאד, וגם אנשי שלומינו ביקשו מרביז"ל בעדו, עד שהבטיח שיחזור לביתו וישלים מיד עם אשתו, ואז יצא רביז"ל מחדרו, והמשיך את סדר הנהגתו בשולחנו הטהור. רואים מכל זה איך שרביז"ל הקפיד על שלום בית, ואם לא היה שלום בית לא רצה לשבת אפילו באותו שולחן איפה שהאדם הזה יושב. תאמין לי שאם היית מכבד ומייקר את אשתך, אז לא היה שום חברה וכו' או גורם שלישי וכו' מסית את אשתך לברוח. כנראה שהיא עברה מה שעברה עמך וכו', אזי היא ברחה לך, ולכן תכניס את הדיבורים האלו לתוך לבך, ותבקש ממנה את סליחתה, ותבטיח לה שאתה הולך להשתנות לגמרי, ואז תראה שהכל יסתדר על הצד הכי טוב.
|