שאלה: מאת יוסי: מהי הדרך הנכונה להשתמש במידת הענווה? הרי סוף כל סוף כולנו בני אדם, ובאופן טבעי כל אחד רוצה להיות משהו. האם האדם צריך להרגיש שהוא לא שווה שום דבר? תשובה: | ||
 | ||
בעזה"י יום ה' לסדר מקץ כ"ו כסליו ב' דחנוכה ה'תשע"ה שלום וברכה אל יוסי נ"י לנכון קבלתי את מכתבך. רביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ע"ב) שעיקר הגדולה שמקבלים מהצדיק הוא שפלות, כי עד שמתקרבים אל הצדיק אדם חושב שהוא משהו וכו', וככל שהוא רחוק מהצדיק האמת, נדמה לו שהוא מי יודע מה וכו', ואומר רביז"ל (שם) הסימן אם הוא מקורב אל צדיק האמת הוא אם נופלת עליו שפלות בשעה שמתקרב אליו, ואם לא נופלת עליו שפלות, סימן שהוא לא מקורב אל הצדיק האמת הזה, והוא חי בטעות גדולה מאוד, כי מי שמקורב אל הצדיק האמת מוכרחת ליפול עליו שפלות. שלימות הענווה היא שאדם צריך כל כך להתבטל אל הקדוש ברוך הוא, עד שלא יראה את עצמו כלל, אלא ידע שהכל זה ממנו יתברך, כמאמר התנא הקדוש (אבות פרק ג') רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו שאתה ושלך שלו, וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים א' כ"ט) "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"; כי אין לאדם להתגאות בשום דבר, כי הכל ממנו יתברך, וכן אמרו חכמינו הקדושים (ויקרא רבה פרשה כ"ז סימן ב') רוח הקודש אומרת "מי הקדימני ואשלם" – מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה? מי מילל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר? מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג? מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום? מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים? מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית? מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לו שדה?, מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן? מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה? מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה?; וזו שלימות הענווה ושלימות הביטול – לבטל את כל כולו אליו יתברך. רביז"ל אמר (שיחות הר"ן סימן קל"ו) שהאדם צריך לבטל כל מידה ומידה מהמידות הרעות שנדבקו בו וכו', עד שיתבטל לגמרי כאין ואפס. כי בתחילה צריך לבטל מידה זאת עד שתהיה כלא ממש, ואחר כך מידה אחרת עד שתהיה גם כן לא, וכן כל המידות עד שיהיו כולם כלא היו. וכפי מה שמבטלין כל מידה ומידה, כמו כן מאיר ומתגלה עליו כבוד השם יתברך, כי עיקר האור הוא כבודו יתברך, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ג ב') "והארץ האירה מכבודו", אך כשמעמידין דבר גשמי כנגד דבר רוחני, עושה צל. וכפי גשמיות וגודל הדבר שעומד כנגד הדבר, כמו כן נעשה צל, כגון כשמעמידין מקל נגד אור השמש, עושה צל קטן כפי מדת המקל, אבל כשמעמידין דבר גדול יותר נגד השמש, עושה צל גדול ביותר. וכן כשמעמידין בית גדול עושה צל גדול יותר ויותר. והצל הוא הסתרת והעלמת האור כידוע. ועל כן כפי מה שהאדם משוקע באיזה מידה ותאווה רעה וכו', כמו כן עושה צל כנגד אור כבודו יתברך, וכמו כן נעלם ממנו אורו יתברך. אבל כשמבטל המידות והתאוות רעות וכו', כפי הביטול כן נתבטל הצל, וכמו כן נתגלה אור כבודו יתברך. עד שזוכה שיתבטל הצל לגמרי, עד שיהיה הכל לא ואין ואפס. ואז יתגלה כבודו בכל הארץ. כי לא יהיה שום דבר שיסתיר האור ושיעשה צל, וזהו "מלא כל הארץ כבודו". היינו על ידי שמחזיק את עצמו כלא על ידי זה נתגלה כבודו בכל הארץ, כי אין דבר שיסתיר אור כבודו יתברך ויעשה צל. וזה נקרא שלימות הענווה – שהוא מבטל את עצמו ואת כל כולו אליו יתברך, וממילא אין לו על מי להתגאות וכו', כי הכל ממנו יתברך, ולכן אדם שמחזיק במדריגה זו הוא בכלל לא מבין מה גדולתו, ואף שיכול להיות למדן גדול, מקובל גדול וצדיק גדול וכו' וכו', אבל מרוב התכללותו בו יתברך וכו', הוא לא מרגיש שהוא משהו בכלל וכו'. ויש עוד מדריגה יותר גבוהה מזו – שהוא מכניס בלבבות בני אדם שבאמת יחזיקו שהוא כלום וכו', וזו שלימות הענווה והביטול אל האין סוף ברוך הוא, עד שכולם באמת מאמינים לו ויש להם הרגשה שהוא באמת לא כלום, אשרי מי שמגיע למדריגה זו.
|
