יום שלישי, השעה קרובה לחצות. כבדות נוראה משתלטת עלי ואני עייף מאוד. אחרי יום של עבודה, ריצות, סידורים. אני מרגיש שרק שינה טובה תציל אותי…
האמת, שהייתי בצער גדול ובחלישות הדעת. שכן באותו ערב כשלמדתי חברותא בביתו של תלמיד חכם התקבלה הידיעה בביתו כי הנכד של אחיו, אב לשלושה נהרג היום בעזה. בשורה של איוב שהכתה בי קשות, דבר מצער וקשה מנשוא.
מצב רוחי היה ירוד ביותר, ניסיתי להתחזק בשמחה, בדברים טובים שעשיתי היום, אך ללא הצלחה. אמרתי לעצמי אלך לישון, ככה איך שאני, ומחר אקום בכוחות חדשים לעבודת הבורא. הלכתי לישון בחוסר מצב רוח…
הנייד צלצל וקטע את רצף מחשבותי. מעניין מי מתקשר בשעה כה מאוחרת – אמרתי לעצמי. על הקו בחור ישיבה וכולו נרגש.
" אני מדבר עם הרב דן?"- כן, עניתי.
מדבר יוסף, אני בחור ישיבה שנמצא כעת בציון מוהרא"ש. באתי להודות על הישועה הגדולה שזכיתי לה.
"מה, זכית לישועה? באיזה ישועה זכית?
בגיל 18 שנה התחלתי לחפש שידוך. שבע שנים ביקרתי אצל שדכנים ושדכניות, אך שום שידוך לא לא יצא לפועל. שנה שעברה בהילולא של מוהרא"ש, הגעתי ליבנאל, החלטתי לקרוא את כל ספר התהילים. אומנם, זה היה קשה לי מאוד, אך רציתי שידוך והתאמצתי.
ברוך ה', בחודש תשרי אחרון התארסתי עם ארוסתי, שידוך כליל המעלות. רציתי מאוד להגיע לציון מוהרא"ש ולהודות לו. אך המצב הבטחוני לא איפשר זאת. רק היום הצלחתי לאחר מאמצים מרובים להגיע לציון. באתי ואמרתי לצדיק תודה על הישועה, לאחר שבע שנים של תפילות וציפיות
בעזרת ה', אני מתחתן ביום כב בטבת באולמי ווגשל, ואני רוצה שתגיע לחתונה.
בשמחה, בשמחה – עניתי בחיוך.
אמרתי תודה רבה לה', על הבשורה המשמחת והלכתי שוב לישון והפעם בשמחה.