סב.
רביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן קכג'): "מקווה אינה מזקת כלל, והדאקטיר (רופא) שיאמר לו שמקווה מזקת אינו דאקטיר כלל, אדרבה טבילת מקוה טובה מאוד לבריאות הגוף, כי יש נקבים קטנים הרבה בגופו של אדם והם נקבי הזיעה שדרך שם יוצא הזיעה מן האדם, והם צריכין ליפתח כי אם נסתמין נקבי הזיעה יכול להחלש וליפול לחולשה חס ושלום על ידי טבילה במים נפתחין נקבי הזיעה וזה טוב מאוד לבריאות הגוף, רק שלא יהיו המים קרים ביותר כי אז מיא מטרשי (המים סותמים) להנקבים, אבל כשאין המים קרים מאוד, אזי הטבילה בהם טובה מאוד".
סג.
רביז"ל אמר לאנשי שלומנו שיהיו זהירים מאוד לטבול במקוה בכל יום, ובפרט בימים שאין אומרים בהם תחנון (עיין שיחות הר"ן סימן קפה'); ואמר אז בזו הלשון: כל הנהגה והנהגה שאני מצווה לעשות זה סגולה ותיקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד, ולאחר ההסתלקות של האדם ולימות המשיח ולתחיית המתים ולעתיד לבוא, ואמר בעניין התיקון הכללי לומר העשרה מזמורי תהלים המסוגלים מאוד לתקן את כל פגמי הברית ואז אמר (עיין שיחות הר"ן סימן קמא'): 'שהתיקון הראשון הוא טבילה במקוה, שצריכין לטבול במקוה' (ואמר בזו הלשון: דאס ערשטע איז מקוה). כי תיכף ומיד כשאדם נכנס בתוך המקוה מבטל מעצמו את כל הקליפות שסובבו אותו על ידי פגם הברית, כי על ידי כל חטא ועוון הוא בורא קליפות ומשחיתים שמסבבים אותו, ותיכף ומיד כשאדם טובל במקוה הרוחות מתבטלים ממנו, כי רוח עם מים אף פעם לא יכולים להתערב יחד כידוע.
ולכן תיכף ומיד כשאדם טובל במקוה, ונכנס בתוך המים הרוח מסתלק ממנו, ולכן זה דבר גדול מאוד לטבול בכל יום במקוה, ובפרט מי שיודע שחטא שיהיה זהיר מאוד בטבילת מקוה, ועל ידי זה ינצל מכל הצרות, ורביז"ל אמר (ספר המידות אות המתקת הדין אות כב'): "על ידי טבילת מקוה נתבטל הצרות וישועה באה", וכבר אמר הנביא (ירמיה יד'): "מקוה ישראל מושיעו בעת צרה", ואמרו חכמינו הקדושים (מדרש תהלים ד'): "מה מקווה מטהר את הטמאים, כך הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל, מי ראוי לילך אצל מי, המקוה אצל הטמא, או הטמא אצל המקוה, הטמא צריך לילך ולירד ולטבול בו, כך הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל", ומוהרנ"ת זל הבטיח שכל מי שילך בכל יום למקוה, לטבול עבור תשובה, יש לו תקוה לתקן את כל, את כל מה שרק עשה, כי טבילת מקוה ממשכת עליו שער החמישים של הקדושה.
סד.
רביז"ל אמר (חיי מוהר"ן סימן תעח'): "בדרך צריכין להזהר בטבילת המקוה כי מקוה מסוגל להנצל מרוצחים". היינו, מי שנמצא בדרך שיהיה זהיר מאוד ללכת לטבול בכל יום, כדי שינצל מרוצחים, ואפילו שהוא צריך לנסוע על הדרך כדאי ללכת קודם כל למקוה, כי טבילת מקוה מצלת את האדם מרוצחים.
סה.
רביז"ל כשהיה ילד קטן היה רגיל מאוד לרוץ בכל פעם אל קבר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, לבקש מאיתו שיעזרו להתקרב להשם יתברך, והיה רגיל לילך לשם בלילה ובזמן החורף בעת שהיה הקרירות גדול מאוד, והיה הולך לשם בלילה, ומשם חזר והלך אל המקוה, והיה שם מקוה מחוץ למרחץ, ומקוה אחד בתוך המרחץ, ובחר לו לילך בהמקוה שחוץ למרחץ בעת הקרירות הגדולה, וכבר היה קר לו מאוד מחמת שבא מהציון של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, כי היה דרך רחוקה בין ביתו להבית העלמין, וכן מהבית העלמין למקוה, מלבד השהיות שנשתהה הרבה על הקבר אף על פי כן אחר כל זה היה הולך דווקא לטבול בהמקוה שהייתה עומדת בחוץ, כדי לסגף את עצמו וכל זה עשה בהצנע בלילה, שאף אחד לא ידע מעבודתו, שעבד את השם יתברך במסירות נפש גדול מאוד, והיה אז בסך הכל בגיל שש, שכבר אז התייגע מאוד בעבודת השם יתברך, בטבילת מקוה קרה מאוד, וכן בהשטתחות על ציון הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, כי היה גר במעז'בוז' בימי קטנותו (עיין שבחי הר"ן סימן יט').
סו.
רביז"ל היה לו תלמיד מיוחד במינו שהיה בקיא בקבלה מעשית, והיה שמו ר' יצחק לייב מטעפליק ז"ל, פעם נסע עם רביז"ל על הדרך ונכנסו בעובי היער ופתאום עצר רביז"ל את הבעל עגלה וירד, ענה ואמר: יצחק לייב איך דארף א מקוה (אני צריך מקוה), וביקש רשות מרביז"ל, ענה ואמר לו רביז"ל בזו הלשון: "יצחק לייב דו מעגסט" (לך מותר), והיה לו מקל ביד ועשה עיגול ופלא על גבי פלא שנבקע האדמה ויצא מים לרוב, ורביז"ל ירד לטבול שם, ואחר כך רצה גם ר' יצחק לייב ז"ל לטבול, ענה ואמר לו רביז"ל: "דו נישט" (אתה לא).
סז.
הרב החסיד ר' לוי יצחק ז"ל סיפר שפעם נסע לעיר קיבליטש לבקר את חמיו וחמותו, והיה זה ביום ט"ו בשבט באמצע החורף הקשה, ובעת חצות לילה רצה ללכת לטבול במקווה, אולם המקווה הייתה קרה ביותר, כי נשבר אז תקרת המקווה ושלג רב נכנס בפנים, והיה צריך לעמול הרבה לפנות את השלג הרב כדי שיוכל לטבול בו.
ומחמת שהיה עבודה קשה שיגע וטרח לסלק את השלג, והיה קר לו מאוד מאוד, לזאת התחיל להסתפק לגמרי אם ילך לטבול, כי נתקרר מאוד, והלך משם בדרכו חזרה לבית סב אשתו, אבי חמותו ר' יעקב ישעיה ז"ל, שלא היה מאנשי שלומנו אך היה נזהר מאוד גם הוא בסדר אמירת תיקון חצות מידי לילה בלילה, והוא היה אדם גדול במעלה בצדקות וחסידות, ובפרט הצטיין במידת הכנסת אורחים, וכשנכנס אליו ושאל בשלומו.
ובתוך דיבורו ענה ואמר לו ר' יעקב ישעיה ז"ל, פעם אחת שהה כאן בעיר, יהודי אחד והבחין ר' יעקב ישעיה ז"ל, שהיהודי הזה זהיר הוא מאוד בטבילת מקווה, ומצא חן בעיניו עד שהזמינו להתאכסן בביתו, וסיפר לו האורח בין דבריו סיפור זה: הייתי פעם חולה ברגלי מאוד מאוד, עד שהחלה רגלי להירקב ממש והיה חשש שכול גופי יורעל ממנה, ונסעתי כל עוד נפשי באפי לווינה לאיזה רופא גדול, ואמר לי הרופא: אין שום ברירה אלא תיכף ומיד לכרות את הרגל, שאלתי את הרופא אולי אפשר לחכות עם ניתוח זה עד למחר, ענה לו הרופא: מחר כבר לא יהיה את מי לנתח… והמשיך האורח לספר, הייתה לי תשוקה עצומה קודם ללכת למקווה לטבול, והתעקשתי ואמרתי לעצמי הנה כעת כשהולכים כבר לכרות לך את הרגל, ותישאר כל ימי חייך ללא רגל, לכל הפחות לך וטבול במקווה עם הרגל לפני כריתתה, ובכן התגברתי בכל כוחי והלכתי למקווה וטבלתי בו מתוך ייסורים קשים ונוראים, ותיכף ביציאתי מהמקווה הרגשתי הקלה ושינוי ברגל, ההרגשה הייתה חזקה כל כך עד שאמרתי לעצמי אני לא הולך יותר לרופא לכרות את הרגל, למחרת הלכתי שוב בייסורים קשים ונוראים לטבול במקווה, ואחר הטבילה שוב הרגשתי שינוי גדול מאוד, ממש הקלה גדולה מאוד, וכך הלכתי כמה ימים למקווה ובכל יום הרגשתי טוב יותר עד שהתרפאתי לגמרי.
ומאז אני זהיר מאוד בטבילת מקווה. וסיים האורח את סיפורו כהיום אני עני כי בעת חוליי כשכל הרופאים התייאשו מרפואתי, וחשבתי שאני הולך למות חילקתי את כל הוני ורכושי בין יורשי ולא נשאר לי כלום.
ועכשיו אין מי שירחם עלי, ואני נע ונד מעיר לעיר. כך סיפר ר' יעקב ישעיה ז"ל משיח לפי תומו את הסיפור אל נכדו ר' לוי יצחק ז"ל, וכששמע זאת ר' לוי יצחק ז"ל, כבר היה לו תירוץ על ספקו שהיה לו, אם כן ללכת למקווה, או לא ללכת למקווה, כי היה לו קר מאוד, והתייגע לפנות את השלג מהמקווה, ותיכף ומיד רץ אחר כך אל המקווה וטבל בתוך המים המושלגים.
סח.
דבר זה ידוע בין אנשי שלומנו אשר אצלנו מאוד מקפידים בטבילת מקוה, אפילו שזה בא במסירות נפש, וכמעט כל אחד מאנשי שלומנו בלי יוצא מן הכלל מוסרים את נפשם עבור טבילת מקוה, יש שטובלים לפני אמירת תיקון חצות, ויש שטובלים בבוקר קודם התפילה, ויש שטובלים ביום, ויש שטובלים כמה פעמים ביום. וידוע מהרבה מאנשי שלומנו שהיה להם את המפתחות של מקוה העיר כדי שבכל פעם יוכלו לקפוץ בתוך המקוה לטבול.
ועל כל אחד יש סיפורים נפלאים, את גודל עבודתם ומסירות נפשם עבור טבילת מקוה, כגון ר' געציל ז"ל שהיה עובד השם מפורסם בעיר אומין, ואף שידיו היו בחורף מלאים דם ומוגלה והיה צריך ללכת עם תחבושות, אשר נדבקו לידיו, עם כל זאת קודם שטבל הוריד את זה, ואף שבא לו דבר זה בכאב גדול מאוד, וכן הבלן שהיה איש מגושם לקח ממנו בכל פעם כסף מלא עבור טבילת מקוה, והוא היה עני ואביון שבקושי היה לו מה לאכול, עם כל זאת אסף כסף העיקר שיוכל לטבול במקוה, וכן יש המון סיפורים מעובדי השם שהיה דרכם לילך במסירות נפש לטבול בחורף ובקור גדול, והמים היו קפואים ממש, עם כל זאת זה לא מנע מהם דבר זה – לטבול בכל יום, אשריהם ואשרי חלקם.
