מוהרא"ש נ"י אמר, אשר אדם צריך להרגיל את עצמו, עוד מגיל צעיר לעשות חסד ורחמים עם הבריות, כי מדת הרחמנות היא משלשה סימני קדושת ישראל, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (יבמות ע"ט:) שלשה סימנים יש באומה זו, הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים, ואין זה רק הנהגה טובה בעלמא, אלא הלכה פסוקה בדברי הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק י"ט הלכה י"ז), סימני ישראל, האומה הקדושה, ביישנין רחמנים וגומלי חסדים, עיין שם. ולכן צריך להרגיל ילדים עוד מגיל צעיר לעשות חסד ורחמים עם הבריות, ולעזור לזולת בכל מה שיוכל, ובזה תהיה נכרת עליהם קדושת יהדותם, שהם זרע ברך ה', ויקדשו שם שמים בכל מקום בואם. וסיפר מוהרא"ש נ"י, שבילדותו, בהיותם גרים בירושלים בבתי אונגרין, תמיד היה מתעסק עם עניי העיר, שבורי הלב והנדכאים, שהסתובבו ברחובות ירושלים, והיתה דרכו להסתובב ביניהם ולהתבונן בצערם, ונכמרו רחמיו עליהם, והיה דרכו לקחת חצי הכסף שהיה נותן לו אביו הגאון הצדיק מטאקאי זי"ע לקנות ממתקים, והיה מעניק זאת בסתר לאותם עניים, והיה שם עני אחד, שריחם עליו במיוחד, וכשהעני לא הרגיש, הכניס הכסף לתוך הכיס שלו וברח, ואחר כך היה מתקרב למקום התאספות העניים, ושמע איך שהעני מספר לחביריו, שכמה פעמים נעשה לו נס, שהוא מוצא כסף בכיסו שלא היה לו מקודם, וחביריו צחקו עליו, כי לא האמינו לו, ואמרו שהוא חולם חלום, וכל זה שמע מוהרא"ש נ"י, כשעמד לידם, והם לא הרגישו עליו שום דבר, והיה שמח מאד על שהיה יכול להחיותם. ואמר מוהרא"ש נ"י, שלעשות צדקה וחסד עם הזולת הוא לכל אחד לפי דעתו ולפי הצטרכותו, כי יש אחד שהוא רגיל באיזה ענין, ואם חסר לו, הרי נשבר מאד, ולכן צדקה וחסד לעזור לו למלאות חסרונו, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (כתובות ס"ז:) על הפסוק (דברים ט"ו) פתוח תפתח את ידך לו וגו' די מחסורו אשר יחסר לו, אפילו סוס לרכב עליו, ועבד לרוץ לפניו, ומספרת הגמרא (שם) על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד, סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו בעצמו שלשה מילין, הרי שצריכין להתבונן מה העני צריך כפי דעתו, ולעזור לו בכל מה שיכול. וסיפר מוהרא"ש נ"י, שכשהיה צעיר בגיל שבע עשרה, פעם בערב שבת הלך למקוה של קהילת צעהלים בשכונת וויליאמסבורג, וראה איש זקן תואר ובעל צורה עומד על יד המקוה, ותיקו מונח סמוך לו על הארץ, ועמד שם זמן מה, כמו שממתין למישהו או למשהו, ובין כך ובין כך נכנסו ויצאו הרבה בני אדם מן המקוה, ולא שמו לב אליו כלל, וניגש מוהרא"ש נ"י אל הבלן של המקוה, ושאל אותו, מי הוא זה האיש שעומד בחוץ על יד המקוה? ואמר לו הבלן, שזה אדמו"ר שהגיע לא מזמן מאחת מהעיירות שבאירופה, ושם היו לו הרבה חסידים, אבל כאן אין לו כלום, והוא מחכה שאחד יבוא ויקח לו את התיק וילווה אותו אל ביתו, כמו שהיה רגיל תמיד, ומיד ששמע מוהרא"ש נ"י דבר זה, רץ אליו בזריזות גדולה, והרים את חפציו מהארץ, וליווה אותו עד ביתו, וראה מוהרא"ש נ"י שממש החייה אותו, ובדרכם שוחחו, וסיפר האדמו"ר למוהרא"ש נ"י כמה סיפורים מעניינים, ואמר מוהרא"ש נ"י שאז הבין גודל מצות צדקה וחסד, לגמול לכל אחד כפי דעתו והצטרכותו, ולפעמים עם חסד קטן יכולים להחיות יהודי ממש, אשרי הרגיל לעשות חסד עם הבריות תמיד. (שיחות מוהרא"ש) |
||
|
||
לתפריט שיחות מוהרא"ש המלא לחץ כאן |