חשק התורה – איך זוכים לזה?

מוהרא"ש נרו יאיר רגיל לדבר, ובפרט עם תלמידים צעירים, מעוצם מעלת חשק התורה, ותמיד מדגיש, שמי שקונה לעצמו חשק התורה, הוא הכי מאושר בחיים, כי תמיד רעב וצמא ללמוד עוד תורה ועוד תורה, ואף פעם אינו יושב בטל, כי אף פעם אינו שבע מהתורה, וכמו שאמרו חכמינו הקדוֹשים (דברים רבה פרשה ב' סימן כ"ו), מי שאוהב תורה אינו שבע תורה, כי בגשמיות כשאדם אוכל איזה מאכל, לבסוף הוא שבע מהמאכל, ויש שיעור וגבול כמה יכול לאכול, אבל בתורה אינו כן, אדרבה, כל מה שזוכה לטעום טעם התורה, מקבל חשק התורה, ורוצה ללמוד עוד ועוד, ואף פעם אינו שבע מזה, וכמו שפעם אמר רבנו ז"ל (שיחות הר"ן סימן י"ז) כשהתורה מראה אהבה לאחד, אינו רוצה שום דבר, אפילו שכר עולם הבא, רק התורה בעצמה, כי יש אהבה וחשק התורה, וכשאדם מגיע לאהבה וחשק אלו, התורה אינה עוזבת אותו כלל, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (מדרש תהלים מזמור ס"ג), על הפסוק (משלי ח') אני אהבי אהב, אמרה תורה, אני אהבי אהב, שכל מי שאוהבני, אני אוהב אותו, עין שם, ולכן העקר לקנות לעצמו חשק התורה, ולהתפלל הרבה אל השם יתברך לזכות לחשק התורה, ואז יזכה להרגיש טעם אחר בכל ימי חייו. 

והמשיך מוהרא"ש נ"י ואמר, אבל חשק התורה קשה מאוד להחדיר בבני אדם, כי כל זמן שלא זכה אדם בעצמו לטעום טעם התורה, קשה מאד להסביר לו את הענין זה, כי נדמה לו שהתורה היא כמו הר גדול וגבוה, אשר אי אפשר לעלות עליו, ונראה לו שהלימוד הוא עול קשה וכבד מאד, עד שאינו מבין כלל איך יתכן שלאדם יהיה חשק התורה, וכל הסיבה שבני אדם מציירים את התורה כהר גדול וגבוה מאד, היא מחמת שנדמה להם שאין חשיבות לתורה אלא אם מתעמקים בה בעיון רב, אבל לפשטות התורה אין שום חשיבות כלל, וכן אין יודעים שש מושג של לימוד בדרך גירסה, לומר את המילים כסדרן, וללמוד בדרך גירסה דף אחר דף, ומחמת זה רוב אנשי העולם מתייאשים מן הלימוד לגמרי, כי כמה יש שיכולים להכניס ראשם בעיון התורה כראוי? הלא זה מיעוט שבמיעוט, ובפרט היום שהנסיונות והבלבולים מתגברים מאד מבחוץ, מי הוא זה שיכול להתגבר על הכל ולהכניס עצמו בעיון התורה? אבל מחמת שחינכו אותו שאין חשיבות לתורה רק בדרך זו, לכן אינו מתחיל ללמוד כלל, אבל אם היו מחנכים אותו שכל מילה של תורה חשובה ויקרה מאד, אפילו בדרך גירסה בעלמא, והיו מגלים לו דברי חכמינו הקדושים (חולין י"ט.), לעולם ליגריס איניש ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר (לעולם יגרוס אדם, ואף על פי ששוכח, ואף על פי שאינו יודע מה שאומר), וכן היו מגלים לו מאמר חכמינו הקדושים (ירושלמי פאה ד.), אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה, על ידי זה היה נכנס בו חשק התורה, והיה מתחיל להבין שאין התורה כהר גדול וכעול קשה כמו שחשב בתחילה, רק כל דיבור ודיבור של התורה יקר מכל הון, ועל ידי זה היה גורס עוד דיבור ועוד דיבור, עד שהיה נכנס בו חשק התורה באמת, וגם היה נפתח מוחו באור התורה, והיה זוכה לטעום טעם תורה שלא שיער ותיאר בדעתו כלל.

ואמר מוהרא"ש נ"י, שעל כן העיקר לספר לבני הנעורים הרבה סיפורים מצדיקים שהיה להם חשק התורה, וכן לעורר אותם להסתכל ולהתבונן בהתנהגות הצדיקים שיש להם חשק התורה, כי על ידי זה גם בהם יכנס חשק התורה, ויזכו לטעום טעם התורה באמת.

וסיפר מוהרא"ש נ"י, שבהיותו עוד ילד קטן, והיה גר אז בירושלים עיה"ק, פעם אחת בלילה, נכנס בו חשק לטייל באחד מרחובות ירושלים סמוך לבתי נייטין שבמאה שערים, ופתאום ראה את הגאון הקדוש רבי זעליג ראובן בענגיס זי"ע, בעל מחבר ספר "לפלגות ראובן", שהיה אז הגאב"ד של העדה החרדית, יוצא מביתו עם נר בידו, ונכנס לאיזה בית המדרש קטן במאה שערים, וישב לו בתוך בית המדרש, שהיה ריק מבני אדם, ופתח גמרא, והתחיל ללמוד בחשק והתמדה נפלאה מאד מאד, שאי אפשר לתאר כלל, ומראה זה נכנס מאד בלב מוהרא"ש נ"י בהיותו עוד ילד קטן, ועד היום חקוקה הצורה הקדושה הזאת בדעתו, שיהודי זקן וצדיק יושב ולומד בהתמדה נפלאה לבד בבית המדרש, וזה עורר אותו מאד להתמדת וחשק התורה, ובפרט כשגדל אחר כך ונודע לו מסדר דרך הלימוד של רביז"ל, אז הבין למפרע איך יכולים לזכות לחשק כזה בתורה, שאם מתחילים לגרוס בכל מקומות התורה, מקרא, משנה, גמרא ומדרש, ולומדים את כל הש"ס אפילו בדרך גירסה פעם אחר פעם, לבסוף נכנס באדם חשק ואהבת התורה, ואז אינו רוצה שום דבר אחר, רק את התורה הקדושה בעצמה.

וסיפר מוהרא"ש נ"י, שעוצם התמדת הגאון הקדוש רבי זעליג ראובן בענגיס זי"ע היה להפליא, והיה מסיים את כל הש"ס פעם אחר פעם, אבל לא היה נוהג לעשות סעודה בכל פעם שסיים הש"ס, רק עשה סיום, ותיכף ומיד התחיל עוד הפעם, אבל פעם באיזה יום קרא למכריו ומקורביו, ועשה סעודה, וכששאלו אותו על זה, ענה ואמר להם שזה סיום "פעם המאה", ולכבוד שמחה זאת נתעורר לעשות סעודה.

ולכן היה דבר פלא ותמוה מאד, כשאיזה זמן אחר כך, קרא להם שוב ועשה סעודה לסיום הש"ס, כי ידעו מקורביו שלא היה נוהג לעשות סעודה בכל פעם, וגם לא נראה להם שבזמן קצר כזה עשה עוד סיום, וכששאלו אותו על זה, ענה ואמר להם, דעו שהסיום הזה הוא סיום מיוחד במינו, כי הרי הוא אב בית דין של העדה החרדית שבירושלים, והרי הוא חייב ללכת פעמים רבות לסידורי חופה וקידושין, וכן לסנדקאות בבריתות מילה, ולפעמים צריך להמתין זמן רב עד שבעלי השמחה מוכנים, וכן זמני ההסעה לשם וחזרה, ובכל הזמנים האלו עשה לעצמו שיעור מיוחד בש"ס, כדי לנצל את הדקות הפנויות והיקרות לסדר מיוחד בלימוד הש"ס, וכשסיים את כל הש"ס בהמתנות אלו, היה חשוב הדבר בעיניו מאד, וחגגו בעסק גדול, וסיים מוהרא"ש נ"י, הרי רואים מה נקרא חשק ואהבת התורה, ואיך מי שיש לו חשק התורה, אי אפשר לו להיפרד מהתורה כלל.

ומי שהיה מתבונן קצת בהתנהגות מוהרא"ש נ"י, היה רואה דוגמא חיה של חשק התורה, כי בכל רגע פנוי היה עסוק בלימוד תורה בכל מיני שיעורים, הן ביושבו בבית המדרש, והן ביושבו בביתו, והן בהילוכו בדרך, והן ביושבו בביתם של אחרים או באיזה משרד, כגון אצל רופא וכיוצא בו, תמיד היה עסוק בתורה בישוב הדעת גדול ובחשק נמרץ, והיה מחזיק עמו ספר עם סיכה או סימניה בפנים, כדי למצוא מיד את הדף שאוחז בו, והיה מדפדף דף אחר דף בסדר דרך לימודו, ביישוב הדעת נפלא, ואם היה צריך להפסיק הלימוד מחמת איזה ענין נחוץ, כגון שהגיע תורו וכיוצא בזה, היה מחזיר הסימן למקומו, וסוגר את הספר, ותיכף ומיד כשנגמר הענין, היה חוזר ללימודו כאילו לא קרה כלום, ומי שהיה רואה ומתבונן בזה, היה בלתי אפשרי שלא יכנס בו חשק גדול ללימוד התורה, כי ראה לפני עיניו מה נקרא חשק התורה, ואיך שמי שזוכה לחשק התורה אי אפשר להיפרד מן התורה כלל, אשרי הזוכה לחשק התורה באמת.

(שיחות מוהרא"ש)