פעם ביום ה' מנחם אב, יומא דהילולא של האריז"ל זי"ע, דיבר מוהרא"ש נ"י, שיחה נפלאה מענין מעלת מי שזוכה להסתכל תמיד רק על נקודת עצמו, ולא להסתכל על אחרים כלל, כי על ידי שמסתכל תמיד על נקודת עצמו, ואינו מבלבל עצמו עם אחרים כלל, על ידי זה זוכה לכוון את ראות עיניו על תכליתו הנצחית, בראיה יפה וברורה, ולהשלים את עצמו ואת נקודתו בתכלית השלמות, לא כן מי שמסתכל על אחרים, ורוצה לחקות אותם, על ידי זה מתבלבלת ונחלשת ראות עיניו מלהסתכל על תכליתו הנצחית, ובמקום לחשב על עצמו, תמיד חושב מאחרים, ונשאר חסר וריק מכל וכל, על כן עיקר עבודתו של אדם צריך להיות לכוון ראות עיניו על נקדת עצמו, ולעסק בעבודת השם יתברך כפי השגתו, ועל ידי זה יזכה להגיע אל שלמותו באמת.
וסיפר מוהרא"ש נ"י, שפעם היה לרבי חיים ויטאל זי"ע כאב עיניים גדול מאד, ובא לרבו האריז"ל זי"ע, ושאל אותו לסיבת הכאב, ואמר לו רבו הקדוש, שזה מחמת שהיה מתפלל תמיד בבית מדרשו, והיה יושב על ימינו, ומסתכל ומביט בו ללמוד דרכי הנהגותיו בכל הפרטים, אבל יש מקומות בתפילה, שיש בהם כוונות גדולות ונוראות, אשר על ידן היה אור עליון שורה עליו, ולא היה כדאי לרבי חיים להסתכל עליו אז, ומחמת זה כאבו לו עיניו, ולכן הזהיר אותו שלא יסתכל בו יותר בשעה שאומר קריאת שמע, ובשעה שכורע במודים, ובשעה שעונה קדושה, ועל ידי זה תהיה לו רפואה, וכן היה, שלמחרת לא הסתכל רבי חיים ברבו האריז"ל בשלשה זמנים אלו, ותכף נתרפא. ואמר מוהרא"ש נ"י, שרבי חיים ויטאל זי"ע היה חידוש גדול בדבר זה, שהיה מתבונן בכל תנועה ותנועה של רבו הקדוש, ללמד דרכי הנהגותיו, ולא היה עוזב אותו כלל, אבל יש לדקדק למה בשלושה מקומות אלו דיקא, הזהיר אותו האריז"ל שלא יסתכל עליו, ועל ידי זה תהיה לו רפואה? ויש לומר, שבזה לימד אותו האריז"ל לימוד עצום בעבודת השם יתברך, שבבואו להשגת האמונה, שהוא יחוד קריאת שמע באמירת שמע ישראל וגו', בזה צריך כל אדם לקרא קריאת שמע ולכוון בה, כפי השגת עצמו לבד, ולא להסתכל על אחרים כלל, כי על זה נאמר (משלי ל"א) נודע בשערים בעלה, ואיתא בזהר הקדוש (וירא ק"ג:) כל חד כפום דמשער בלביה (כל אחד כפי שמשער בלבו), כי השגות אלקות אי אפשר להסביר לשני, רק צריך כל אחד לשער גדלתו יתברך במוחו כפי השגתו, ולא להסתכל על אחרים כלל (שיחות הר"ן סימן א'), ולכן בקריאת שמע דיקא, הזהיר האריז"ל לרבי חיים ויטאל ז"ל שלא יסתכל עליו, ועל ידי זה לא יכאבו לו העינים. וכן במודים, שהוא ענין שבח והודאה להשם יתברך, על כל הטובות שעושה עמנו בכל עת, כל אחד מחייב להכיר טובה אל השם יתברך כפי הטובות שרואה בעצמו בכל פרטי החיים, ולהודות לו יתברך עליהם, ולא כדאי להסתכל על אחרים כלל, וכמובא בפוסקים (עין אבודרהם הלכות תפלה), שלכן תיקנו חכמינו הקדושים מודים דרבנן בחזרת התפילה, שכל אחד ואחד יאמר מודים עם השליח צבור, כי בענין של תודה והודאה, לא שייך לצאת עם אחרים ועם השליח צבור, רק כל אחד מחיב להודות לו יתברך בעצמו על כל החסדים שרואה אצל עצמו בכל עת, ולכן גם על עת אמירת מודים, הזהיר האריז"ל לרבי חיים ויטאל שלא יסתכל עליו אז, רק יסתכל היטב על עצמו, ועל כל החסדים שהשם יתברך עושה עמו בעצמו, ולהודות לו יתברך עליהם, ועל ידי זה לא יכאבו לו העיניים. והזמן השלישי שהזהיר אותו עליו, הוא שעת אמירת קדשה, כי גם בענייני קדשה, אי אפשר לאחד להסתכל על השני ולחקות אותו, רק כל אחד ואחד מחויב להסתכל על מדרגת עצמו, ולעבוד את השם יתברך כפי השגתו, כי אם יסתכל על הצדיקים הקדושים, לפעמים לא יראה אצלם כלום, כי קדושתם הגדולה טמירה ונעלמת מאד, ומבחוץ לפעמים לא רואים שום דבר כלל, ודייקא מחמת גודל קדושתם אין רואים מהם שום קדשה ופרישות יתרה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים לגבי שיר השירים, (ידים פרק ג') כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים, כי שלמה המלך כתב שלושה ספרים, משלי, קהלת, ושיר השירים, והנה משלי וקהלת מלאים דברי מוסר ויראת שמים, ותבות קדושה וטהרה מצוי בהם מאד, מה שאין כן שיר השירים, לא מוזכר בה קדושה וטהרה כלל, אדרבה, נראה כשיר של חשק ואהבה, ואף על פי כן אמרו חכמינו הקדושים, כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים, ואין זה אלא מחמת גודל עוצם קדושתו, לכן אין רואים בו שום קדושה כלל (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רמ"ג), וכן הוא אצל הצדיקים הגדולים, שלפעמים אין רואים אצלם שום קדושה ופרישות יתרה כלל, ולכן אי אפשר לחקות אותם בדברים אלה, רק כל אחד יעבוד את השם יתברך כפי השגתו, עד שלבסוף גם הוא יזכה להגיע אל קדושה גדולה, ולכן גם באמירת קדושה, הזהיר האריז"ל לרבי חיים ויטאל ז"ל שלא יסתכל עליו, כי בענייני קדושה אי אפשר להסתכל על נקודת הרב ולחקות אותו, כי הוא טמיר ונעלם מאד, רק לעבוד את הקדוש ברוך הוא כפי נקודת עצמו, ועל ידי זה יזכה לבוא לשלמותו. וסיפר מוהרא"ש נ"י, שהיה איש אחד מאנשי שלומנו שהיה נוהג לעקב אחריו מאד, והיה מסתכל ומתבונן בכל ענייניו ודרכיו ללמוד מהם לימודי החיים. פעם אחת בהיותם בדרך, אחר לינת לילה, יצא התלמיד בבוקר מן האכסניא שלו, בדרך לקבל פני מוהרא"ש נ"י, ופתאום התנפל עליו איש משוגע באמצע הרחוב, וחטף את המשקפים המוזהבות מעל פניו, ושבר אותם לחתיכות, וצעק בקול גדול "אני אוהב זהב, אני אוהב זהב", וברח לו לנפשו, והתלמיד עמד ברחוב מבהל מאד, ולא ידע מה לחשוב, ואחר שנרגע קצת, רץ מיד לאכסניה של מוהרא"ש נ"י, וסיפר לו כל הסיפור, ובתחילה ניחם אותו מוהרא"ש נ"י מאד, ודיבר הרבה על לבו עד שהרגיע אותו לגמרי, ואחר כך ענה ואמר מוהרא"ש נ"י לאנשי שלומנו שעמדו שם, הרי רבנו ז"ל אומר (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ס"א) שמכל דבר צריכים להוציא לימודים ומשפטי הנהגות ישרות, ובוודאי יש השגחה עליונה בכל דבר, ולכן אולי מן השמים רצו לעורר אותנו איך להסתכל על הנהגת הצדיקים ודרכי עבודתם, שלא יכולים להסתכל על כל פרטי עבודתם, ולחקות אותם, כי יש דברים פרטיים שגבוהים מהשגת בני אדם, ואסור לחקות אותם בזה, ולכן חטף המשוגע את המשקפים דיקא, לעורר על תיקון הראות, ומה שצעק "אני אוהב זהב, אני אוהב זהב", הרמז, שבוודאי יש זהב טוב ומזכך שהכל נהנים ממנו, אבל יש גם "סוספיתא דדהבא", שהם הסיגים והפסולת של הזהב, שצריכין לברר אותם מן הזהב הטוב לפני שנהנים ממנו (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ל"ה), ועל זה בא הרמז, שגם בתוך הזהב ודברים יקרים, יש סיגים ופסולת שיכולים להזיק לאדם, ולכן צריכים לדעת מה לקחת מתוך הזהב, ולא להיות בהול ולחטוף את הכל. והנה האיש הנ"ל קיבל היטב הרמז מדברי מוהרא"ש נ"י, והתעורר מאד לתקן הסתכלותו, ולבקש את הקדוש ברוך הוא שיחונן אותו דעת, במה מותר להסתכל ולהתבונן אצל הצדיקים, ובמה אסור להסתכל, וסיפר אחר כך שהסיפור הזה הועיל לו הרבה, אשרי הזוכה להיות מקורב לצדיקים באמת.
(שיחות מוהרא"ש) |
||||
|
||||
לתפריט שיחות מוהרא"ש המלא לחץ כאן | ||||
|