ראש השנה • סיפור על מסירות נפש

מוהרא"ש ז"ל אמר, שעוצם מעלת הענין להיות אצל רבנו ז"ל בראש השנה אין לתאר ואין לשער כלל, כי רבנו ז"ל אמר בפרוש (חיי מוהר"ן סימן ת"ה) "הראש השנה שלי הוא חדוש גדול, והשם יתברך יודע שאין זה בירושה מאבותיי, רק השם יתברך נתן לי זאת במתנה לבד, שאני יודע מהו ראש השנה, וכל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי", ואם אדם יתבונן קצת בדיבורים אלו, יוכל לתאר לעצמו מעט מעוצם מעלת הענין להיות אצל רבנו ז"ל על ראש השנה, שהוא אחד מסודות ורזי נסתרות הבריאה, ודיקא מחמת שהוא דבר נעלם ונסתר מאד מבני אדם, לכן הרבה אנשים אין מבינים אותו, ושואלים עליו כל מיני קשיות, אבל כבר אמר רבנו ז"ל על זה (חיי מוהר"ן סימן ת"ו), "הרי ממילא מקשים עלי הרבה קשיות, יהיה להם עוד קשיא, אבל אני אומר לכם שאין דבר למעלה מזה", ולכן כל מי שיש לו מוח בקדקדו, יעשה כל מה שביכולתו להיות אצל רבנו ז"ל על ראש השנה, ולא ימנע אותו שום דבר שבעולם, ועל ידי זה בודאי יזכה לשנה טובה ומברכת.

	צריכין מסירות נפש כדי להגיע אל קיבוץ אנשי שלומינו בראש השנה

ואמר מוהרא"ש ז"ל, שאפילו באותן השנים שלא היו יכולים להגיע לציון רבנו ז"ל על ראש השנה, כי הגבול היה סגור ומסוגר, אף על פי כן ידעו אנשי שלומינו שצריכין להתקבץ יחד על ראש השנה, ולהתפלל ביחד עם מנין אנשים שמתפללים בהתקשרות לרבנו ז"ל בראש השנה, והוא על פי דבורו של מוהרנ"ת ז"ל, שאיפוא שמתקבצים יחד מנין של אנשי שלומנו, כדאי לנסוע מסוף העולם עד סופו לדחוף הראש ביניהם, ואנשי שלומינו היו מוסרים נפשם על זה, בדיוק כמו שמוסרים נפשם היום להגיע אל ציון רבנו ז"ל בעיר אומן על ראש השנה, כי ידעו שאצל רבנו ז"ל, ראש השנה הוא עיקר גדול, וצריכין מסירת נפש להתפלל ביחד עם קבוץ הנקרא על שם רבנו ז"ל, ולכן עשו כל מיני פעלות שבעולם לקיים זאת, ולא היה שום דבר שבעולם יכול למנוע אותם.

וסיפר מוהרא"ש ז"ל, שבתחילת התקרבותו, בשנות צעירותו, נודע לו ממעלת הענין להתקבץ יחד עם מנין של אנשי שלומנו בראש השנה, ולכן בער בו מאד לקיים דבר זה, אבל היה כמעט בלתי אפשרי, כי היה גר בשכונת ברונקס שבניו יורק, והמנין היחידי של אנשי שלומנו היה בשכונת איסט סייד בעיר מנהטן, מרחק רב ועצום מאד, אבל בשנת תש"כ החליט שבכל מחיר הוא מוכרח להתפלל עם קיבוץ של אנשי שלומינו בראש השנה, והיו לו מניעות עצומות על זה, כי אביו הגאון הקדוש ז"ל לא הסכים לזה, והיתה תמיהה גדולה בעיני אביו, לאן הוא רוצה לילך להתפלל בראש השנה, הלא אין רבי או רב המנהל את בית המדרש של חסידי ברסלב, ושאל אותו אביו ז"ל, האם יש למתפללים, או לכל הפחות לבעל התפילה, זקן ופאות? וידע מוהרא"ש ז"ל שכמעט כולם היו מגלחי זקן, ורק הבעל תפילה היה מניח זקנו לגדל קצת לפני ראש השנה, שלא יהיה דובר שקרים באומרו "וזקנו מגדל" (בתפלת "הנני העני ממעש"), והוכרח לשנות מפני השלום, ואמר לאביו שיש שם אנשים עם זקנים ארוכים… ושאל אותו אביו ז"ל, ואיפוא תאכל? ואמר לאביו, שהבטיח לו אחד מן האנשים מקום טוב לאכול…

ואודות מקום לישון לא היתה בעיה, כי באותה שכונה היתה ישיבת תפארת ירושלים של הגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל, ששם היה מוהרא"ש ז"ל לומד כל השנה, והיה יכול לישון שם, ובא לקבוץ בהתעוררות נפלאה ובתמימות ובפשיטות גדולה, ולא הסתכל על שום דבר כלל, כי לא היה אכפת לו מי ומי נמצא שם, העיקר שכולם באו לקיים רצון רבנו ז"ל להתקבץ יחד על ראש השנה, וכולם התפללו בהתקשרות לרבנו ז"ל, והיה ביניהם אחדות גדולה, וזה היה "קבוץ ראש השנה", הראשון שמוהרא"ש ז"ל השתתף בו.

אחר תפילת ערבית, לקח אותו האיש שהבטיח לו מקום לאכול, אל איזו מסעדה שהיתה פתוחה לכבוד ראש השנה, לאנשים ששילמו מקודם החג, וראה מוהרא"ש ז"ל שיש ערבוביה גדולה שם של אנשים ונשים וכו', כי באו לשם כל מיני סוגי אנשים מכל השכונה, לאכול סעודת יום טוב, ותכף ומיד ברח מוהרא"ש ז"ל משם, ולא אכל כלום ולא עשה קידוש כל הלילה, רק התבודד כמעט כל הלילה במקום שהיה ישן, ובבוקר לא אכל כלום עד שעשו קידוש בבית המדרש אחר תפילת שחרית, ואז אכל קצת מזונות, וכן בליל שני של ראש השנה לא היה לו מה לאכול עד קידוש ביום שני, וככה עבר לו כל הראש השנה במסירת נפש עצומה, אבל לא היה אכפת לו כלל, כי בא רק לקיים רצון רבנו ז"ל להתקבץ ביחד על ראש השנה, והבין היטב אז את שיחת רבנו ז"ל (חיי מוהר"ן סימן ת"ד) "אם לאכול אם שלא לאכול, אם לישון אם שלא לישון, אם להתפלל אם שלא להתפלל, אך ורק שתהיו אצלי על ראש השנה", והחיה את עצמו בזה מאד.

לשנה האחרת, שנת תשכ"א, הזמין אותו אחד מאנשי שלומנו, שהיה גר באותה שכונה של האיסט סייד, לא רחוק מן בית המדרש, לאכול אצלו, כי נודע לו שבשנה שעברה לא רצה לאכל במסעדה, והסכים לזה מוהרא"ש ז"ל, אבל גם שם לא מצא מוהרא"ש ז"ל קורת רוח, כי האיש ההוא גם הזמין הרבה מבני משפחתו, וכולם ישבו אצל השלחן אנשים ונשים ביחד, ומוהרא"ש ז"ל היה בחור צעיר, והתבייש מאד, וישב בשתיקה אצל השלחן כל הזמן עם פניו למטה, והיה מחכה שרק יגמרו את הסעודה ויברח משם, וכן עשה, ואז החליט בדעתו, שמאז והלאה לא יאכל אצל אף אחד, רק יביא עמו אוכל מהבית, ויאכל לבד בחדרו, ולמה צריך לטובות מאחרים?

וכן עשה, שלשנה הבאה, וכן לאחר שהתחתן בשנת תשכ"ב, הביא עמו אכל כשבא לקבוץ של ראש השנה, ואכל לבד בחדרו, והיה יכול להתבודד הרבה עמו יתברך כל הראש השנה באין מפריע.

וסיפר לנו מוהרא"ש ז"ל כל זאת, להראות לנו איזו מסירות נפש צריכין כדי להגיע אל קבוץ של אנשי שלומינו בראש השנה, ובפרט היום, שתהלה לאל הגבול פתוח, ויכולים להיות על ציון רבנו ז"ל ממש בעיר אומן על ראש השנה, לכן בודאי צריכין למסר נפשו בכל מיני אופנים להגיע לשם, ורבנו ז"ל בודאי ימליץ טוב בעדנו, ויפעל בעדנו שנה טובה ומתוקה, ותהיה לנו כתיבה וחתימה טובה בתוך כל נשמות ישראל, אמן.

(שיחות מוהרא"ש)