|
מוהרא"ש ז"ל אמר, אשר כבר בהגיע חודש אדר מתחילה הארת חג הפורים הקדוש, וכמובא בירושלמי (ריש מסכת מגילה), כל החודש כשר לקריאת המגילה, מה טעמא "והחדש" אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו', וכמו שנפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תרפ"ח סעיף ז') שהמפרש בים והיוצא בשיירא, ואינו מוצא מגילה להוליך עמו, ואי אפשר לו להמתין, שקורא אפילו מתחילת החודש, עיין שם, ולכן אמרו חכמינו הקדושים (תענית כ"ו:) משנכנס אדר מרבין בשמחה, שכבר מתחילת חודש אדר צריכין להרבות בכל מיני שמחה, כי מראש חודש כבר מתחילה הארת פורים, ודקדקו חכמינו הקדושים לומר "מרבין" בשמחה, כי רביז"ל לימד אותנו (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' כ"ד) מצוה גדולה להיות בשמחה "תמיד", שבכל השנה כולה יש מצוה גדולה להיות בשמחה, רק בהגיע חודש אדר צריכין "להרבות" בשמחה, ולעשות פעולות יתירות להרבות את השמחה, ומזה התפשט המנהג בכל תפוצות ישראל, שמראש חודש אדר תולים טבלה על הקיר באותיות גדולות, "משנכנס אדר מרבין בשמחה", כדי להזכיר לכל אחד ואחד בפרטיות, שצריך לעשות פעולות מיוחדות להרבות בשמחה, ועל ידי השמחה ממשיך על עצמו כל ההארות הגדולות היורדות על נשמות ישראל בימים קדושים אלו.
ופעם ביאר מוהרא"ש ז"ל בדרך נפלא, את דברי חכמינו הקדושים (ביצה ט"ו:) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר (תהלים צ"ג) אדיר במרום ה', שלכאורה כל המאמר הוא פלאי, כי בפשטות "אדר" הוא סוג אילן או עשב חשוב הגורם שיהיו נשמרים כל נכסיו (עיין שם ברש"י), אבל מהו הפסוק שמביא לראיה על זה "אדיר במרום ה? אבל הרמז הוא לשמחה של חודש אדר, שמי שרוצה שיהיה קיום לכל נכסיו ברוחניות ובגשמיות, יטע בהן אדר, היינו נטיעה של שמחה של חודש אדר, כי על ידי שמחה יהיה קיום לכל נכסיו הרוחניים והגשמיים, וכמו שאומר רביז"ל (ספר המדות אות שמחה חלק שני סי' א') מי שהוא שמח תמיד על ידי זה הוא מצליח, ועל זה מביאים חכמינו הקדושים את הפסוק "אדיר במרום ה'", כי אצל הקדוש ברוך הוא שורה רק שמחה, וכמו שכתוב (דברי הימים א' ט"ז) עוז וחדוה במקומו, ומי שרוצה להתקרב אליו יתברך מוכרח להיות בשמחה, כי אחרת אי אפשר לו להגיע למקומו יתברך, כביכול, וכמו שקבע לנו רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' מ"ח), שתיכף כשאדם רוצה ליכנס בעבודתו יתברך, אזי תיכף היא עבירה גדולה כשיש לו עצבות חס ושלום, כי עצבות היא סטרא-אחרא, והשם יתברך שונא אותה, עיין שם. ולכן עיקר קיומו של אדם ברוחניות ובגשמיות הוא על ידי שמחה, ועל ידי שיטע בעצמו נטיעה של שמחה בחודש אדר, שהוא חודש מיוחד לשמחה, על ידי זה יזכה להמשיך על עצמו שמחה לכל השנה כולה.
ואמר מוהרא"ש ז"ל, איך אפשר לדעת על ידו אם אדם הוא בשמחה? על ידי שרואים שהוא עושה צדקה וחסד עם אחרים, זה סימן מובהק שהוא בשמחה, ויש לו כל כך הרבה שמחה, עד שרוצה להשפיע משמחתו לאחרים, ולכן מצינו שכל עיקר מצות פורים הקדוש הוא על ידי צדקה – משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כי זה סימן שהגיע לשמחה בשלימות, כשרוצה לעשות צדקה עם כולם, ולהשפיע מטובו לאחרים, ומוהרנ"ת ז"ל אומר (לקוטי הלכות חנוכה הלכה ו' אות ב') ששמע מרביז"ל, שעיקר זמן נתינת הצדקה של ארץ ישראל הוא בחודש אדר, עיין שם. כי בחודש אדר שהוא חודש השמחה, אז מתגלה השמחה ביותר על ידי מצות צדקה, ולכן כל החודש מסובב עם מצות צדקה, החל משבת מברכין חודש אדר שקוראים פרשת שקלים, שהיא להשמיע על מצות שקלים לצדקה, ואחר כך בערב פורים נוהגין כל ישראל לתת מחצית השקל לצדקה בפועל ממש, וביום פורים עצמה כל מצוות היום קשורות לצדקה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וסעודת פורים ביחד עם בני משפחתו ואוהביו ומרעיו, וגם מיום פורים, שהוא שלשים יום לפני חג הפסח, מתחילים לאסוף מעות חטים לצדקה לעניים לפסח, נמצא, שכל חודש אדר נשמות ישראל עסוקים ביותר במצות צדקה, ועיקר מעלת הצדקה הוא צדקת ארץ ישראל דייקא (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ל"ז), שהוא הצדקה שנותנים לבניין האמונה שהוא התגלות קדושת ארץ ישראל, וכמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה", וכל הנותן צדקה אפילו בחוץ לארץ לבניין האמונה, ולהפיץ מעיינות החכמה חוצה, גם זה נחשב לצדקת ארץ ישראל, ומכל שכן כשגם נותן צדקה לארץ ישראל בפועל ממש, לבנות בניני אמונה בארץ ישראל, ולהחזיק עניי ארץ ישראל המפיצים אור האמונה בארץ ישראל, זה צדקת ארץ ישראל, פשוטו כמשמעו, ואשרי מי שיש לו חלק בצדקה קדושה כזו.
ואמר מוהרא"ש ז"ל, שכמו שחודש אלול הוא חודש התשובה לפני ראש השנה, שכל ישראל עושים תשובה מיראה ומאימת יום הדין, ובחודש אלול מתקנים היראה של כל השנה, כמו כן בחודש אדר הוא חודש של תשובה מאהבה ומשמחה לפני חודש ניסן שהוא זמן הגאולה, ובחודש אדר מתקנים האהבה והשמחה של כל השנה, שאם לא היה מספיק בשמחה כל השנה, בחודש אדר יכולים לתקן זאת ולמלאות כל השנה עם שמחה, והוא מרומז בדברי רביז"ל (השמטות לחיי מוהר"ן), אד"ר ראשי תיבות (תהלים קי"ט) ר'אש ד'ברך א'מת, ויש להבין מהו הרמז בדבר זה, ואיזה קשר יש לאדר לראש דברך? אבל חכמינו הקדושים שואלים (קידושיו לא ע"א), ראש דברך אמת, ראש דברך ולא סוף דברך? אלא מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת, עיין שם, ויש לומר שהוא רמז לעוצם מעלת חודש אדר שהוא סוף השנה, שכשאדם בשמחה בחודש אדר, אזי ניכר שקנה בנפשו מדת השמחה באמת, ונחשב לו כאילו היה בשמחה מתחילת השנה ומראשה, ואזי כל עוונותיו מתהפכים לזכיות, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (יומא פ"ו:) על העושה תשובה מאהבה, שעוונותיו נעשין כזכויות, כי מרוב שמחה בא לאהבת השם יתברך באמת, וכל עוונותיו נתהפכין לזכיות, נמצא, שמחודש אדר שהוא סוף השנה, נתקיים ר'אש ד'ברך א'מת, ונחשב כאילו היה בשמחה מראש ותחילת השנה.
אשרי הזוכה לחודש אדר כזה.
(שיחות מוהרא"ש)
|
