שיחות מוהרא"ש • בטלה

מוהרא"ש נ"י אמר, שאין עוד דבר שהורס את האדם כמו מי שהולך בטל, וחכמינו הקדושים אומרים (אבות דרבי נתן פרק י"א) אין אדם מת אלא מתוך הבטלה, היינו שרוב רובם של בני אדם מתים מחמת הבטלה, כי מי שעסוק, אם הוא לומד תורה, על ידי זה מתחדדים מוחו ודעתו, ויש לו חיות, ואם הוא פועל, או מתעסק באיזה עסק, המלאכה מכניסה בו חיות ומחזיקה אותו לצעיר, לא כן מי שאינו עושה כלום, הבטלה מיבשת לו את כל תאי השכל והמח, ומכווצת לו את הגידים, ודמו נקרש ואינו מסתובב כראוי, ומזה בא כל המחלות.

ובשביל זה רואים שעל פי רוב הזקנים שהולכים בטלים הם עוברים ממחלה למחלה, והכל מפני שמסתובבים ואין להם מה לעשות, אינו עובד, ואינו לומד, קורא עיתון מסתכל בטלויזיה ושומע רדיו וכבר נמאס לו, הולך לפארק וחוזר מהפארק, ועדיין נשאר לו זמן, ואינו יודע איך למלאות אותו, וכל יום מתארך אצלו כמו הגלות, ואין לזה סוף, הוא נרדם ואחר כך בלילה כבר אינו יכול לישון, אינו ישן בלילה אזי ישן ביום, וככה מסתובב כל יום הולך ובטל, בשביל זה אומרים חכמינו הקדושים (קינים ג') זקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטפשת עליהם, כי הם נעשים טיפשים, וזה נהיה גם לצעירים שהולכים בטלים ואין עושים כלום, שלא לומדים ולא עובדים, על ידי זה לבסוף משתגעים רחמנא ליצלן, לא כן מי שהוא עסוק באיזה דבר, שלומד או עובד, זה מחזיק אותו להיות צעיר כי הוא מלא מרץ ויש לו חיות חדשה תמיד.

אינו עובד, ואינו לומד, קורא עיתון…

ואמר מוהרא"ש נ"י, שאם אדם אינו מתעסק עם משהו, או שהוא משתגע לגמרי, או שהוא בא לידי עברות רחמנא ליצלן, כי חכמינו הקדושים אמרו (כתובות נ"ט.) הבטלה מביאה לידי שעמום (שגעון), הבטלה מביאה לידי זימה, כי אדם לא ישתגע אלא אם אין לו מה לעשות, והוא המסכן הכי גדול שמסתובב בלי טעם ובלי ריח, בלי תכלית ובלי תקוה, וסתם מבלה את הזמן, וזה מביא אותו לשיגעון רחמנא ליצלן, עד שרוב המשוגעים לא משתגעים רק מחמת שעמום, שאין להם מה לעשות עם עצמם, או שבא לידי עבירות, כי יש לו זמן להרהר הרהורים רעים, וכשמהרהר הרהורים רעים רחמנא ליצלן, זה מביא אותו לידי עברות רחמנא לישזבן, אבל אם אדם עוסק בתורה, התורה מטהרת ומזככת את נפשו, והתורה משביעה אותו עד שנעשה שבע ממש.

כי מי שמרגיש טעם בתורה, כבר אינו רוצה לעזוב את התורה כלל, ואין עוד דבר שמגרש השעמום מן האדם כמו התורה הקדושה, כי בתורה אפילו אמירה בעלמא מטהרת ומזככת את הנפש, ואם אדם לוקח משניות וגורס פרק אחר פרק, זה מזכך לו את נפשו מכל מיני חלודה, ואם לוקח גם גמרא וגורס דף אחר דף זה מכניס בו טעם ומתיקות התורה, עד שמי שמרגיל את עצמו לגרוס פרקים משניות, ודפים גמרא, וסימנים בשולחן ערוך, כבר אינו רוצה שום דבר רק את התורה, וכל התכלית שלו הוא איך זוכים לסיים עוד פרק ועוד פרק, ואחר כך כבר רוצה לסיים מסכתא, וכשמסיים מסכתא רוצה לסיים עוד מסכתא ועוד מסכתא, עד שמסיים כל הש"ס, ואז מתחיל עוד פעם, ומתיקות כזאת אי אפשר להסביר לאדם שהולך בטל, כי מי שהולך בטל ומשעמם לו, אין לו חיות כלל, ואינו מיושב בדעתו, כי אחרת היה תופס את התורה, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי מוהרן חלק ב' סי' נ"ה) רווח העולם הזה אי אפשר לשער כלל, ואין צריכים להשקיע כלום, כי בדרך כלל כשאדם פותח עסק, הוא צריך להשקיע הרבה כסף והרבה כוחות, אבל ברוחניות אינו צריך להשקיע כלום, כי הנה יש לך משניות, ויש לך גמרא, ויש לך שולחן ערוך, תתחיל לגרוס פרק אחר פרק, דף אחר דף, וסימן אחר סימן, והתורה תחדד לך את המח, ואפילו מי שאינו יכול ללמוד בקביעות יכול לעבוד, וגם העבודה יכולה להיות עבודה קדושה, כגון מלמד, או שוחט, או סופר, שעל כל פנים העבודה היא גם כן עבודת הקודש, ואפילו עבודה אחרת שכוונתו לפרנס אשתו ובניו וליתן צדקה מממונו גם כן נחשבת לעבודת הקודש, אבל ללכת בטל מה שווים כבר כל החיים, ולכן אשרי מי שנזהר ממדת הבטלה וממלא ימיו ושנותיו עם טוב אמיתי ונצחי תמיד, ואז יראה שאין מספיקות לו כל השעות של היום, כדי לגמור מה שרצה לעשות בחיים.

וסיפר מוהרא"ש נ"י, שהחתם סופר זי"ע היה דרכו ללמוד בהתמדה גדולה מאד, ופעם נכנס לחדרו אדם והתחיל ההוא לדבר עמו דברים של מה בכך, וראה החתם סופר שלא יתפטר ממנו, אז שאל אותו החתם סופר, ומה אתה רוצה ממני עכשיו? אז ענה לו, היות שיש לי הרבה זמן, באתי לבלות את הזמן ולשוחח עם הרב, ענה ואמר לו החתם סופר זי"ע, אם יש לך הרבה זמן, תשלח את הזמן שלך אלי, כי לי אין הרבה זמן, ואם תתן לי גם את הזמן שלך, אז יהיה לי הרבה זמן…

ומוהרא"ש נ"י היה תמיד רגיל לומר, שאם היה לו יום של מאה שעות, גם לא היה מספיק לו לכל מה שרוצה לעשות בכל יום, כי הוא כל כך עסוק בעבודת הקודש ובכתיבת ספרים ובטרדות הצבור ברוחניות ובגשמיות, עד שכל יום אצלו קצר מאד מאד, ומהרגע שהוא קם עד שהולך לישון, עפות לו כל השעות כצל עוף הפורח באויר, עד שאינו יודע איפה הזמן בורח, והיה תמיד אומר שחבל שאין לו יום של מאה שעות.

והיה איש אחד רגיל להביא לו ספרים חדשים בכל פעם, כי מוהרא"ש נ"י חובב ספרים מאד, כידוע, והיה אצלו קרן נפלא כל ספר חדש שהביאו לו, והיה רגיל לומר לזה שהיה מביא לו הספרים, "הבאת לי ספרים אבל לא הבאת לי זמן, תראה להביא לי גם זמן אזי אהיה יכול ללמוד בכל הספרים ולפעול הרבה".

(שיחות מוהרא"ש, חלק ט"ו)