שיחות מוהרא"ש • בין אדם לחבירו

מוהרא"ש נ"י אמר, שאסור לעשות הפרש והבדל בין מצוות שבין אדם לחבירו לבין מצוות שבין אדם למקום, כי כולם ניתנו מרועה אחד, וכולם כתובים בתורה הקדושה, ומצינו בעשרת הדברות שהן כלליות כל התורה, כי כל התרי"ג מצוות כלולות בעשרת הדברות כמובא (פירש"י שמות פרק כ"ד פסוק י"ב), שחמש דברות ראשונות הם בין אדם למקום וחמש דברות שניות הם בין אדם לחבירו, להראות שכולם שווים זה בזה, ואי אפשר להפריד ביניהם כלל, ואדרבה מצינו שכבוד הבריות דוחה מצות שבתורה, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות  י"ט:) גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, הרי שהקדוש ברוך הוא הקפיד יותר על כבוד הבריות מעל כבודו, ולכן אסור להפריד בין שני סוגי מצוות אלו כלל, ואי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשמושלם בשתיהן יחד.

ואמר מוהרא"ש נ"י, שאם רואים בן אדם שבמצוות שבין אדם למקום הוא מדקדק מאד ומקיים אותם בזהירות ובהתלהבות גדולה, אבל במצוות שבין אדם לחבירו הוא מזלזל מאד ואינו חש אליהם כלל, יש לדעת שאדם זה רקוב מתוכו, וגם המצוות שבין אדם למקום כל זהירתו הוא רק לפנים, לישא חן בעיני בני אדם, אבל אין כוונתו לשמה כלל, כי אי אפשר להיות איש כשר באמת כי אם כשיש לו מדות טובות בין אדם לחבירו ומדקדק בכל המצוות שיש בין אדם לחבירו כמו המצוות שיש בין אדם למקום.

והיה מוהרא"ש נ"י רגיל לומר, שעל כן עבודת יום פורים במעלה יותר גבוה מעבודת יום כיפורים, וכמובא בתיקונים (תיקון כ"א) שיום כיפורים הוא יום כ-פורים, ומי נתלה במי, הקטן נתלה בגדול, שיום כיפור הוא כמו פורים, כי ביום הכיפורים כל אחד יושב בבית הכנסת כל היום מעוטף בטליתו ועסוק בתפילותיו ובקשותיו, ואינו אוכל ואינו שותה ואין לו עסק עם אף בריה, רק כולו לה', בינו לבין המקום ברוך הוא לגמרי, ולכן אז בקל לשוב אליו יתברך בכל לבבו, אבל אין יודעים איפוא אוחז האדם במצוות שבין אדם לחבירו, לא כן ביום הפורים שמצוות היום הן דייקא בין אדם לחבירו, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, וסעודת פורים עם מרעיו ומכיריו, וגם שותה כל צרכו, אז עיקר ההבחנה איפוא אוחז במצוות שבין אדם לחבירו, אם הוא מנצל את שכרותו לנקום באחרים, לבזותם ולהזיקם ואחר כך לומר "שיכור אני", או אדרבה מפייס חבירו מתוך שכרותו ומנשק אותו ומבקש מחילתו, ועושה שלום עם כולם, ולכן באמת אמרו חכמינו הקדושים (יומא פ"ה:) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, כי יום הכיפורים לבד בלי לפייס חבירו אינו כלום, ועיקר ההבחנה הוא ביום הפורים שאז רואים איפה אוחז האדם בינו לבין חבירו.

וסיפר מוהרא"ש נ"י, שפעם בהיותו צעיר והיה גר בארץ ישראל, ולא היה אפשר להתפלל אצל הכותל המערבי, והיו הולכים להר ציון אל קבר דוד המלך להתפלל, והיה שם באיזה יום, ושמע איך שיהודי ספרדי יושב שם ואומר תהלים בבכיות עצומות, והיה נראה שאין היהודי הזה שומר תורה ומצוות, כי אפילו כיסוי ראש לא היה לו כראוי, רק שָׂם מטפחת על ראשו, והיה אומר תהלים  בצעקות ובבכיות עצומות ובהתעוררות גדולה, וצעק בבכי מר "כי עני ואביון אני", והנה באמצע אמירתו בא אליו מישהו ובלבל והפריע לו קצת, ופתאום קם בחמתו ונתן לו שתי סטירות חזקות על הלחי, וחזר שוב אל אמירת תהלים מקודם עם בכיות והתעוררות וצעק, כי עני ואביון אני וכו', ואיש אחד שהיה עומד שם ניגש אליו ושאל אותו, היתכן כזה, שהנה אתה בוכה בכל הפסוקים האלו שאתה עני ואביון, ואתה לא כלום, והנה נתת כאלו מכות לההוא? וענה ואמר לו האיש הנ"ל, פסוקים אלו אני אומר להקדוש ברוך הוא, אבל לחבר שלי, אני נותן מכות… אז ראה מוהרא"ש נ"י ברור לפני עיניו את הענין הזה, איך בני אדם יכולים להפריד בין שני מצוות אלו, בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחבירו, ואינם מבינים שאחת קשורה עם השניה, ואי אפשר להיות איש כשר רק כשנזהר בשניהם ביחד באותה זהירות, אשרי הזוכה לתקן מדותיו באמת.

(שיחות מוהרא"ש, חלק ט"ו)