שיחות מוהרא"ש • זקנים

רגיל בפי מוהרא"ש נ"י לומר, שהספר מוסר שלו הוא – זקנים, היינו כשמסתכל עליהם, ורואה איך שהולכים כבר עם מקל בכבדות גדולה, וקשה מאוד עליהם ללמוד או לעשות כל דבר וכו', הוא מקבל מזה מוסר והתעוררות נפלאה לעבודת השם יתברך, שיזדרז מאוד בעבודתו – עבודת הקודש, לעשות כל מה שביכולתו לעשות, עד שיבואו ימי הזקנה, כדי שחס ושלום, לא יהיו לו פנים כאלו, ואדרבה יהיה יכול להסתכל בחזרה על ימי צעירותו ולשחוק מהם, כי ברוך השם, בילה את ימיו ושנותיו בנעימים, ויהיה יכול לומר: אשרי ילדותנו, שלא בִּיְשָׁה את זקנותנו (עיין סוכה, נ"ג.).

ואמר מוהרא"ש נ"י, שבודאי מי ששומר על ימי צעירותו, ורואה להוסיף דעת ויראת שמיים בכל יום ויום, אז כשבאים ימי הזקנה לא יהיה נבאש טעמו וריחו כלל, רק אדרבה יזכה אז לישוב הדעת נפלא מאוד, ויהיה יכול להשיג השגות, מה שלא היה יכול להשיג בימי נערותו, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (סוף קנים): זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין, דעתם מתיישבת עליהם, וישמחו ויתענגו מאוד על שלא הטעו עצמם בימי נערותם כלל.

אבל להיפוך – זקני עמי הארץ דעתן מטרפת עליהן, כי מחמת שלא שמרו את ימי צעירותם בקדושה, ולא ראו להוסיף דעת ויראת שמיים מדי יום ביומו, לכן בסוף ימיהם הם נעשים מטורפים ומשוגעים ממש, רחמנא לצלן, ונבאש טעמם וריחם לגמרי, השם ישמרנו.

אשרי ילדותנו, שלא בִּיְשָׁה את זקנותנו

ואמר בשם הרב רבי נחמן טולטשינער, זכרונו לברכה, פרוש על מאמר המשנה הנזכר לעיל, כי הנה זקני תלמידי חכמים כל ימי צעירותם עבדו ויגעו על עצמם לכבוש את רתיחת הדמים שבערו בהם בקרבם, ועמדו תמיד כל ימיהם בתוך קשרי המלחמה, ולכן בבוא ימי הזקנה, שממילא נשקט אש התאוות והמידות הרעות, אז דעתם מתיישבת עליהם, כי נהנים מאוד, על שזכו כבר למנוחה מרתיחת היצר הרע שבער בהם תמיד.

  מה שאין כן זקני עמי הארץ שאת כל ימיהם ושנותיהם כילו ופטרו עם תאוות העולם הזה, ולכן כשבאים ימי הזקנה, הימים שאין להם חפץ בהם, כבר אין להם הכח והמרץ למלא תאוותם כבראשונה, ומחמת זה מתעצבנים ונשברים מאוד, והם מקנאים מאוד באנשים צעירים, שעדיין יש להם הכוחות למלא בטנם עם תאוות העולם הזה, וזה הופך אותם למשוגעים ולמטורפים לגמרי, רחמנא לצלן, כי אוכלים עצמם מרוב צער ועגמת נפש, שכבר אין ביכולתם לעשות מה שרצו בימי צעירותם.

ואמר מוהרא"ש נ"י: ומהו הסוף של זקני עמי הארץ? הם נתהפכים לנ'ז'ק'י' עלמא (אותיות ז'ק'נ'י'), ועושים הרבה נזקין וחבלות בעולם, כי דייקא מהזקנים האלו יוצא מה שיוצא, והם הם עיקר הגורמים נזק וחבלה לנערי בני ישראל, השם ישמרנו מהם.

כי על-פי-רוב נערי בני ישראל, ובפרט מקורבים חדשים, אינם מכירין כלל את העבר של הזקנים הטיפשים האלו, כי הם רק רואים לפניהם איש זקן עם זקן לבן מאוד, ותכף-ומיד כששומעים ממנו איזה דעות כוזבות ונפסדות, הם מקבלין אותם, כי איך יכול להיות, שאיש זקן כזה אינו יודע מה שהוא מדבר?! ובפרט כשמדבר גם בשם רבנו ז"ל, ובינתיים הם אינם יודעים שהזקנים האלו כבר נתקררו מעבודתם זה ימים ושנים רבות, וכל הבל פיהם הוא סם המוות ממש, כי לבסוף יקררו גם כל מי שיאבה לשמוע אל דיבורם ועצתם, ומאומה לא ישאר בידם.

וזה מה שמקונן ירמיהו הנביא (איכה ה): "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם", היינו שהזקנים הטיפשים האלו, שיושבים בשער בת רבים, וכל הבחורים ובני הנעורים מתאווים לשמוע איזה דיבור מהם, הם הם שגרמו ששבתו בחורים מנגינתם, היינו שהפסיקו נערי בני ישראל מלנגן ומלזמר בתורה ובתפילה כראוי, כי מכל בחור ואברך יכול לצמוח חידוש נפלא ונורא מאוד, ובפרט כשמתקרבים לרבנו ז"ל, תכף-ומיד נכנסת באדם תבערה והתלהבות דקדושא הרבה מאוד, אבל תכף-ומיד כשמוצאים איזה זקן טיפש, שצועק שהוא כבר מקורב חמישים שנה וכו', וגם ישב שנים רבות על ציון רבנו ז"ל וכו', ובאמת בתוך פנימיותו הוא מקורר לגמרי, זהו עיקר הסיבה, שבני הנעורים לבסוף גם-כן נתקררים לגמרי, ומאומה לא ישאו בעמלם.

והייתה דרכו של מוהרא"ש נ"י תמיד, להזהיר את בני הנעורים, שלא יתפעלו ויזדעזעו מפני זקן לבן, כי זקן לבן בעצמו אינו שום דבר, כי להבדיל גם הגויים, כשבא החג שלהם מתחפשים עם זקן לבן…

וסיפר מוהרא"ש נ"י, שכשהיה מלמד בישיבה בעיר קוינס, פעם בא אליו איש אחד עם זקן לבן לשאול על שלום אחד מן התלמידים שלמד אצלו, ושאל אותו מוהרא"ש נ"י, אם זהו הנכד שלו, ענה לו האיש, שזהו הבן שלו, והוא עצמו רק בגיל עשרים ושמונה… ומה שיש לו זקן לבן כזה, כי פעם קם בבוקר, ופתאום ראה איך שהזקן שלו לבן לגמרי, (כמעשה רבי אלעזר בן עזריה בברכות כח.), והלך לכל הרופאים, ולא יכלו לעזור לו כלל… הרי אנחנו רואים, שזקן לבן לבד אינו שום דבר, והעיקר רק מה שמונח מאחורי הזקן – אם הוא זָקֵן דקדושא, היינו שקנה חכמה, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (קידושין לב.), אז אפילו צעיר לימים, ייאות לו השם – זקן, ואם זה זקן עם הארץ, אז אפילו אם הרבה שנים יחיה וכו`, הרי זה הבל, כי אין ראוי לו השם של זקן כלל וכלל.

ופעם בא לישיבה הקדושה "מתיבתא היכל-הקודש" זקן אחד, שהיה מקורב קצת לאנשי שלומנו, ואמר לנו מוהרא"ש נ"י: "הזקן הזה כבר היה הספר מוסר שלי לפני עשרים וחמש שנה, (כי הזקן הזה כבר היה בגיל תשעים וחמש בערך), כי הייתי מסתכל עליו, והייתי רואה איך שהוא מבלה ימיו ושנותיו בלא כלום, והייתי מזדרז מחמת זה מאוד בעבודת השם יתברך, כדי שיהיו לי פנים אחרות כשאגיע לגיל כזה.

ופעם כשהיו אנשי שלומנו עם מוהרא"ש נ"י בעיר חברון, כשעלו על המדרגות להיכנס למערת המכפלה, ראו שם ערבי זקן מאוד הולך עם מקל וגבו כפוף לגמרי, ענה ואמר מוהרא"ש נ"י לאחד מן הבחורים מהצעירים ביותר, (שהיה שובב קצת, ולא קיבל על עצמו עוד עול התורה כראוי): הרי תראה שעוד מעט גם אתה תהיה זקן כזה, ואם לא תזדרז מאוד ותיישב להכניס בעצמך התמדת התורה הקדושה, יהיו לך פנים, חס ושלום, כמו לערבי הזה… וכל אנשי שלומנו שעמדו שם קיבלו מזה מוסר והתעוררות גדולה לעבודת השם יתברך.  

(שיחות מוהרא"ש, חלק ג')