|
פעם בשעת שריפת חמץ ירד גשם חזק בחוץ, וכששרף מוהרא"ש ז"ל את חמצו, לא רצה שאנשים אחרים יזרקו את החמץ שלהם בתוך המדורה שלו, כי חשש פן לא ישרף כמו שצריך מחמת הגשם, ולכן ציווה לאנשי שלומנו, שיעשו מדורה אחרת בפני עצמם, וישרפו שם את החמץ שלהם.
כשגמרו כולם את שריפת החמץ, ענה ואמר מוהרא"ש ז"ל לאנשי שלומנו: תדעו שעניין ביעור ושריפת חמץ, הוא עניין ביעור ושריפת היצר הרע והסיטרא אחרא, וזוהי עבודת כל אחד ואחד בעצמו, היינו שכל אחד צריך לבער את היצר הרע שלו ולא להתערב במה שנוגע לחברו, והלוואי שייצא ידי חובתו, היינו שיזכה לבער ולבטל את היצרים הרעים שלו לגמרי, אבל להתערב בענייני חברו, היינו איך ובמה הוא שורף את חמצו, זהו אסור בהחלט, כי כל אחד יש לו ניסיונות אחרים, וממילא צריך עצות אחרות להינצל מהם, ואיך שייך שאחד יגיד לחברו דעות בעניין זה. בוודאי בדרך נועם ואהבה יש מצוה גדולה לדבר עם חברו, ולעורר אותו לתשובה ולדבקות השם יתברך, והוא ממילא יקבל עצות ודרכים לתקן את כל מה שצריך, אבל להתערב בפרטיות בענייני חברו, ולהסתכל על כישלונותיו, ולהגיד לו מוסר ודעות וכו', אין זו דרך רבנו ז"ל כלל, וגם סכנה גדולה יש בדבר, שלא יחליש דעת חברו, ויפיל אותו לייאוש, רחמנא לצלן, שזה גרוע מהכל. ואמר אז מוהרא"ש ז"ל, שזהו גם רמז במנהג ישראל קדושים, מה שלוקחים לבדיקת חמץ כף של עץ, ואחר-כך שורפים אותה ביחד עם החמץ, כי זה מרמז, שכמו שיש לכל אחד ואחד הכף שלו שהוא אוכל בה, ואף אחד לא יקח את זה מידו, כמו-כן בבדיקת חמץ וביעורו, כל אחד ואחד צריך לבער את החמץ שלו, ולא יתערב בחמץ חברו כלל. ואחר-כך כששורפים את הכף ביחד עם החמץ, לרמז, שעיקר התשובה היא לשרוף ולבער את האנוכיות של האדם, היינו גם את הדברים הפרטיים השייכים לו לבדו, בחינת הכף שאוכל בה, גם זה ישרוף לגמרי לכבוד השם יתברך, היינו שלא ירכז כל מחשבותיו תמיד רק על הצרכים שלו, שתהיה לו לבד תמיד הכף שלו לאכול בה, ומה שנעשה עם חברו לא אכפת לו כלל, כי גם זה פגם, כי הלא לב של יהודי צריך תמיד להרגיש את צרכי חברו, ולראות ולהתבונן איך שיכול לעזור לו, וכשאדם שורף את האנוכיות שלו, ומתחיל להרגיש שיש עוד יהודים בעולם, וכולנו צריכים לחזור להשם יתברך, זהו סימן שהתחיל לבער את היצר הרע שלו, וסוף כל סוף בודאי יזכה לבערו לגמרי. ואמר מוהרא"ש ז"ל, שבודאי העניין הנ"ל הוא שיקול הדעת דק מאוד, כי מצד אחד אסור לו לאדם להתערב בחמץ חברו, ולהגיד לו מוסר, אבל מצד שני אסור לרכז כל מחשבתו רק על עצמו, ולשכוח מכל העולם, כי זהו בחינת נח, שסגר עצמו בתיבה, ולא היה אכפת לו מה שכל העולם נמחה במים, ואין זו שלמות, רק העיקר הוא לאחוז שניהם יחד, היינו בבדיקת החמץ אני בודק רק את החמץ שלי, אבל בשריפת החמץ, אני שורף גם את האנוכיות שלי, שלא אהיה סגור ומסוגר בתוך עצמי, ולא אחשוב תמיד אך ורק מהצרכים שלי, רק יהיה לי גם לב להבין צרכי חברי, וביחד בדרך נועם ואהבה נזכה לשוב להשם יתברך. אחרי השיחה הנ"ל אמרו אנשי שלומנו, שבודאי היה כדאי כל הטרחה והקושי, שנעשה על-ידי הגשם, כדי לשמוע שיחה נפלאה כזו.
(שיחות מוהרא"ש חלק ג') |
