מוהרא"ש ז"ל אמר, שבהגיע חודש ניסן ראוי לאדם להתעורר מאד למדת ההתחדשות, להתחדש מאד בעבודת השם יתברך, ולהיות כבריה חדשה ממש, היינו לשכוח כל העבר שלו ולעשות התחלה חדשה, כי כל הענין של חודש ניסן הוא מדת ההתחדשות, וכמו שכתוב (שמות י"ב) החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה, ונזכרת שלש פעמים תיבת "חדש" בפסוק אחד, להורות על מדת ההתחדשות, כי דבר המוזכר שלש פעמים הוא 'חזקה', ואף על פי שאדם צריך להתחדש בכל יום, ולהיות בכל יום כבריה חדשה ממש, אף על פי כן יש מקור ושורש לכל מדה, והמקור והשורש למדת התחדשות הוא חודש ניסן, כי אז מתחדשת כל הבריאה, ועל זה נאמר (תהלים ק"ד) תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה.
ואמר מוהרא"ש ז"ל, שראש חודש ניסן הוא ראש השנה לפי דברי רבי יהושע, שבניסן נברא העולם (ראש השנה י"א.), והוא ראשון לכל י"ב חדשי השנה, שכולם נקראים "ראש חודש" על שם מדת התחדשות, כי הקדוש ברוך הוא נתן ראשי חדשים לעמו ישראל, למנות בהם ימות השנה כפי חדשי הלבנה, כדי שיתחדשו נשמות ישראל בכל עת כמו טבע הלבנה, המתחדשת בכל חודש, והולכת ומתגדלת עד אמצע החודש, ואחר כך הולכת ומתמעטת, עד שבאה לתכלית המיעוט, ואז דייקא נולדת עוד הפעם מחדש, ומתחיל חודש חדש, וזה סוד מעלת נשמות ישראל הקדושים, שמתחדשים תמיד בכל עת, ואף על פי שלפעמים נראה שבאים לתכלית המיעוט, ואין רואים מעלתם כלל, אבל דייקא אז מתחדשים מחדש, ומתחילים לצמוח מחדש ממש, ובאים אל תכלית המילוי והשלימות, ולכן דייקא מחודש ניסן שהוא ראשון לחדשי השנה, הזמן מסוגל ביותר לקנות בנפשו מדת ההתחדשות, ולקבוע מדת ההתחדשות בנפשו על כל ימות השנה. ואמר מוהרא"ש ז"ל, שאחת מן ההתחדשויות שצריכין ביום ראש חודש ניסן, היא בענין תפילה והתבודדות, וכמו שאמר רביז"ל בפירוש (שיחות הר"ן סי' ע"ב וסי' צ"ח), שבחורף כל העשבים וכל הצמחים כולם מתים, כי בטל כוחם בחורף, והם אז בבחינת מיתה, וכשבא הקיץ כולם נתעוררים וחיים, ואז טוב ויפה כשיוצאים לשוח בשדה, 'שיחה-זו תפלה' (ברכות כו:), ועוסקים בתחינה ותשוקה וגעגועים להשם יתברך, ואז כל שיח השדה המתחילים לחיות אז ולצמוח, כולם נכספים ונכללים בתוך תפלתו ושיחתו, עיין שם. ואמר מוהרא"ש ז"ל, שאפילו אם אין לאדם שדה בסמוך לו בפועל ממש, אף על פי כן יכול לקיים זאת באיזה מקום שהוא, כי כל העולם נדמה כמו שדה אחת גדולה, ובני אדם המסתובבים בתוכה אם אין להם דעת, נדמים כחיות השדה (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ז'), ולכן בכל מקום שאדם הולך, נחשב כמו שדה, ויכול להתבודד ולפרש שיחו ותפילתו לפני השם יתברך בכיסופים וגעגועים גדולים, והזמן המסוגל לזה ביותר הוא בחודש ניסן, שאז כל עשבי השדה מתחילים לצמוח מחדש, וכולם משתוקקים להכלל בתוך תפילתו, וכשאדם זוכה אז לדבר אל הקדוש ברוך הוא, מעלה כל הבריאה אל שורשה, וכל העולם עומד בזכותו. (שיחות מוהרא"ש) |
