|
מוֹהֲרָא"שׁ ז"ל אמר, אשר ליל בדיקת חמץ הוא לילה שבו אנו מכינים עצמנו לקבל את אור הפסח. איזו זכות היא זו, שאנו עומדים ברגעים קדושים כאלו. ידוע מצדיקים, שבלילה זה עבדו קשה עד מאוד לבדוק את החמץ.
בגשמיות צריכים לבדוק לראות שלא יהיה חמץ, וברוחניות צריכים לראות לנקות את החמץ הרוחני, ומהו? עצבות ודיכאון. כל אדם נדבק בו חמץ רוחני, פתאום נכנס בו ייאוש, מרירות, דיכאון, וחש שאינו שווה לשום דבר. ולמעשה, אינו שם לב, שכל זה בא מהקליפות והמשחיתים שברא מרוב עוונותיו. לזאת, בלילה זה שבודקים את החמץ, עלינו להוציא את החמץ הרוחני, להוציא מאתנו את המרירות והעצבות, הייאוש והדיכאון. ולקבל על עצמנו לשרוף את הייאוש והמרה שחורה שנדבקה בנו. הן אמת, שלכל אחד יש סיבה למה להיות בדיכאון, למה להיות ממורמר וכו', אבל בעבור זה יש לנו לילה קדוש זה, לנקותנו מכל זה, ולהגיע אל שמחת החיים, שמחת הבורא יתברך שמו. כן הדבר בעניין מחלוקת ומריבות שיש בין אדם לעצמו, בין איש לאשתו, בין אחד לחברו, הלילה הזה הוא הלילה לבער חמץ זה, ולמסור את נפשנו לְאַחוֹת את הקרעים, לְיַשֵּׁב את כל האי הבנות שיש בינינו, אשר זהו החמץ, שצריכים לשרפו בערב פסח; אם יש בני-זוג שאינם חיים בשלום, עליהם להסיר את כל המחלוקות מביניהם, ולשרוף את החמץ למחרת, כי צריכים לקבל את חג הפסח בשמחה עצומה, כמו שאומר הָאֲרִיזַ"ל, שבליל פסח יורדת הארה עצומה, היינו כאשר אומרים את סדר ההגדה בליל הסדר, כל יהודי חש התעלות מיוחדת. יושבים כל בני המשפחה: האב והאם, הסב והסבתא וכן משפחותיהם, והילדים שואלים קושיות: "מה נשתנה הלילה הזה", והאב מסביר: "עבדים היינו לפרעה במצרים" וכו', ואחר-כך זוכים לאכול מצה, שזהו מאכל האמונה, וכל לעיסה ולעיסה שאדם לועס מצה, הוא לועס אמונה, כי מצה זהו רצונו יתברך, שרצה שנאכלה בפסח, מצה זה אלוקות, נמצא, שכל לעיסה אנו אוכלים בפינו אלוקות, וזה יועיל לנו כל השנה, שנזכה לזכור, שכל מה שאדם אוכל, הוא אוכל אלוקות, אשר זה הפך גלות מצרים. כי במצרים סבלו סבל גדול, באשר אמונתם לא היתה מזוככת, יהודים לא זכו לזכור מהקדוש-ברוך-הוא, משה רבנו שאל את השם יתברך: מדוע עם ישראל צריכים לסבול יותר מכל האומות, הֱיוֹת שיצא לחוץ וראה בְּסִבְלוֹתָם, "וירא איש מצרי מכה איש עברי" (שמות ב, יא), אזי הרגו, כי לא היה יכול לסבול רשעות, מרוב רחמנותו שריחם על ישראל, והנה למחרת ראה שני יהודים נִצִּים, "ויאמר לרשע למה תכה רעך", משה רבנו מנהיג הדור, הרחמן האמיתי, אוהב ישראל, אינו יכול לסבול שיש מחלוקת ואי הבנות בין שני יהודים, כואב לו הדבר עד מאוד, "ויאמר: מי שָׂמְךָ לאיש, הַלְהָרְגֵנִי אתה אומר וגו', ויאמר משה: אכן נודע הדבר", עתה אני מבין מדוע עם ישראל סובלים סבל כזה, כי אין ביניהם אהבה ואחדות. ואמר מוֹהֲרָא"שׁ ז"ל, אשר זאת אנו רואים, שכל הגלות שאנו סובלים, היא רק מחמת אי הבנות, מחמת הגזענות שיש בינינו, שכל זה בחינת החמץ שעלינו לעקרו מתוכנו, כל זמן שיש לנו שנאה על מישהו, סימן שאנו מלאים טומאה. וכן עתה הוא הזמן לעקור את העצבות, המרירות והדיכאון, לנקות את כל הרע מאתנו, ולמחרת לשרפו כליל, אזי נזכה לקבל את ימי הפסח בשמחה עצומה, נרגיש את הקדוש-ברוך-הוא שהוציאנו ממצרים, שזו תכלית ליל פסח, שיהודים חשים עצמם מרוממים, "אתה בחרתנו מכל העמים", הקדוש-ברוך-הוא בחרנו מכל אומות העולם, ולקחנו לעם הנבחר. ו מה התירוץ בזה? אלא הלך הקדוש-ברוך-הוא לכל אומות העולם תחילה, ורצה ליתן להם את התורה, אך כל אומה ואומה מצאה מצוה אחרת, שאינה יכולה לקיימה, עם אחד לא יכול היה לעמוד ב'לא תגנוב', עם אחר ב'לא תרצח' וכו' וכו', ולא רצו, אם-כן, לקבל את התורה, הגיע הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל, ולא שאלו "מה כתוב בה", אלא אמרו תכף-ומיד: "נעשה ונשמע", עם ישראל בחרו בהקדוש-ברוך-הוא, והבורא יתברך שמו בחר בהם. על-כן, אמר מוֹהֲרָא"שׁ ז"ל, עלינו להיות שמחים ועליזים עד מאוד, על נועם חלקנו, שאנו זוכים להיכנס לחג קדוש כזה, והחג מלמדנו מֵיכְלָא דִּמְהֵימְנוּתָא (זוהר חלק ב', קפג:), שאנו אוכלים אלוקות. ומהי מִצְוַת הפסח? לספר את הניסים הנגלים שהקדוש-ברוך-הוא עשה ועושה עמנו, כי בכל יום ויום הקדוש-ברוך-הוא עושה ניסים עם כל אחד ואחד, וכאשר נתבונן על הניסים, נתקרב יותר ויותר אליו יתברך, ונשיח עמו. אשר זו משמעות השם פסח – פה-סח, אומר הָאֲרִיזַ"ל, שפותחים את הפה לדבר אל השם יתברך. על-כן בלילה זה שבודקים בו את החמץ, הבה נבדוק את העצבות והמרירות שבתוכנו ונבערה, וכן הגיע הזמן שנתאחד יחד, ונבער את ההסתות והשנאות. כי כך אומרים חכמינו הקדושים (במדבר רבה, פרשה כא, סימן ב): כשם שפרצופיהם שונים, כך דעותיהם שונות; אין יכולים להשליט את דעתו על הזולת, כי כל אחד ודעתו הוא; עלינו רק לברוח אל התורה הקדושה, ולקבל עלינו דעתה ומרותה, אשר היא מגלה לנו את הקדוש-ברוך-הוא, כמו שכתוב בזוהר (מצורע נג:): אַמַּאי אִיקְרֵי תּוֹרָה? דְּאוֹרֵי וְגָלֵי מַה דַּהֲוָה סָתוּם וְלָא אֶתְיַדַּע; אם תתבוננו כיצד החיים פורחים, הנה יום והנה לילה, הנה שבוע והנה שנה וכו', ואנו מתקרבים יום אחר יום אל הקדוש-ברוך-הוא, יום אחר יום הולך אליו יתברך, וכשיש לאדם ישוב הדעת אמיתי, זוכה לראות אלוקות. אבל צריכים לזה כלי, ומהו? שלום, כי לא מצא הקדוש-ברוך-הוא כלי המחזיק ברכה לישראל, אלא השלום (עוקצין, פרק ג'); אם יהיה שלום בין נשמות ישראל, הקדוש-ברוך-הוא ישרה בנו, ונרגיש אותו. וסיים מוֹהֲרָא"שׁ ז"ל ואמר: בשעה שעלו ישראל ממצרים, עלה עמהם ערב-רב, אלו פסולת העמים, אשר גרמו לישראל את כל הצרות, הם הביאו לחטא העגל, ולכל הקושיות והספקות עליו יתברך ועל צדיק הדור. וכן אלפיים שנה סובלים עם ישראל מערב-רב, אשר אלו רשעים ארורים, שאין להם שייכות לישראל, כי מי שמסית ומדיח, איננו בכלל ישראל. ולכן מונח עלינו החוב להתאחד בצוותא, ולשרש את קליפת הערב-רב מקרבנו, ולבער את החמץ מאתנו, שזה כלל העצבות והמרירות, והמריבות והאי הבנות, או אז נזכה שיאיר עלינו אור הפסח, ונרגיש רק את הקדוש-ברוך-הוא, ונהיה כלי לקבל בו את האור האלוקי, אשרי העם שככה לו!
(שיחות מוהרא"ש חלק י"ד) |
